ארבעה קירות לבנים, גג בטון מטויח, ריצפת שיש שחור מבריקה,
היא במן תנוחה לא מזוהה ספק ערה ספק חולמת, מנסה לקום ולא
מצליחה מנסה להיזכר ושוכחת מנסה לזהות והולכת לאיבוד.

המחשבות מתרוצצות בראשה, לפעמים היא תופסת לה איזו אחת ומנסה
לגבש אותה לרעיון מוחשי, היא מביטה עוד מבט אחד בחדר ושמה לב
לדלת השחורה, היא מנסה להזיז את ידה ומוותרת על הרעיון לפני
שיצא לפועל. היא לוקחת חצי נשימה ופתאום מרגישה אושר פנימי
מציף את כל גופה, היא יכולה להמשיך ולשבת, סוף סוף היא יכולה
להתרכז בל המחשבות שרצות לה בתוך הראש לתפוס אותן אחת אחת
ולנהל איתן שיחות מעמיקות על משמעותן.
לרגע קל הבזק של קריעת חולצה יד גסה תופסת חזה עדין, מצמידה
אותה אל הקיר, לוקח לה מספר שניות לחזור למציאות.
היא מעיפה מבט חטוף על ריצפת החדר ומבחינה בגלילי אלומיניום
עומדים בפינת החדר כמו פסל סביבתי.
היא לוקחת נשימה עמוקה והמחשבות מספרות לה שעבר כבר זמן רב מאז
יצא לה להתבונן ביצירת אמנות, זמן רב מאז יצא לה לקרוא משפט עם
רגש, מאז יצא לה לתת למוזיקה המתנגנת לרכז אליה את כל חושיה.
היא מיישרת קמעה את גבה וחובקת רגליה אליה, אז היא שמה לב
לתחתוניה זרוקים על הריצפה,
עוד הבזק אחד. הפעם של ידים מוצמדות אל הקיר, ראש מורד למטה
עם יד אחת ויד אחרת מורידה בכח זוג תחתונים לבנים.
היא מניחה בעדינות ראשה על ברכיה ומחייכת לעצמה חיוך של אושר,
סוף סוף היא לא יודעת מה השעה או אפילו איזה יום היום, אין כל
רעש מבחוץ, אין כל זכר לעולם שבחוץ, היא לוקחת נשימה עמוקה
מאוד ועוד אחת ועוד אחת.
היא אוספת בגדיה בלי להתרומם מהריצפה, מתלבשת לאט לאט, מרימה
את תיקה, מסרקת את שיערה, לוקחת מספר נשימות עמוקות ויוצאת
מהחדר.