הוא התיישב על יד שולחנו הארוך לאור נרות שחורים שדלקו בשלווה
"דם כמו יין" הוא מלמל לעצמו, בעודו פוצע את עצמו בעזרת סכין,
ואת דמו מטפטף אל תוך כד קטן ומוזר.
"או קיי, לא לחשוב על זה כעל דם..." ניסה להבריח את הבחילה
שעלתה בו בעקבות הכאב החד.
"היא אמרה שזה בעצם יעזור לה, אז אני צריך לעשות את זה.
נקודה." הוא אמר לעצמו ובהה בזרם דם הקטן שזרם לו אל תוך הכד.
"אבל היא אומרת הרבה דברים... היא אמרה שהיא לא תמות, וזה לא
קרה, היא אמרה שהיא תשוב אליי, וגם זה לא קרה.. האם גם זה
יעזור..?" שאל את עצמו בעודו צועד בשקט במסדרון הארוך שמוביל
אל חדרה.
הוא התקרב לחדרה ושניה לפני שפתח את החדר היסס והצמיד את אוזנו
לדלת, הוא לא שמע דבר. לבסוף דפק על הדלת דפיקות קצרות ונמרצות
ולאחר שאיש לא ענה לו, התחיל ללחוץ על הידית.
"כן...?" היא ענתה פתאום וקולה הצלול להחריד הקפיץ אותו.
"זה רק אני.." אמר בעודו נכנס לחדר ומתחיל לצעוד לכיוון מיטתה.
המראה המזוויע שלה עדיין זעזע אותו והיה לו קשה להביט בה. עורה
היפיפה איבד את צבעו לחלוטין והפך גוונים מעורבבים של לבן סגול
וכחול בהיר, אפשר היה לראות את ורידיה הקפואים אך לא את שפתיה
המלאות והיפות, היה שם רק קו צר וחסר צבע וחיים בדיוק כמו שאר
גופה, אבל מה שהכי הפחיד אותו זה שערה שהפך שחור מהחום הרח
שהכיר והמבט בעיניה.
המבט היה כה ריק ובוהה, חסר חיים ורגשות, מפחיד כל כך שגרם לו
לבלוע את רוקו בצמרמורת כשהביטה בו. "הבאתי לך מה ש... ביקשת."
אמר לה. הוא התיישב לצידה על מיטתה הרכה, היא בהתה בו במבט
סלחני וכואב. "אתה יודע שאני אוהבת אותך.." אמרה עם קולה היפה
שנשמר צעיר כתמיד. הוא נעשן וחיבק אותה, את גופה הנרקב, בעוד
תולעים מכרסמים דרכה... זה לא הפריע לו, אהבתו אליה נשמרה
כקולה. היא הדפה אותו ממנה והוא הביט בה בשאלה.
"עכשיו אני צריכה שתשאיר אותי לבד עם זה" אמרה לו והצביע על
הכד שעדיין החזיק בידו והוא בשתיקה נתן לה אותו. הוא הביט בה
דקה ארוכה, פשוט הביט בה איך שהיא יושבת ומסתכלת בכמיהה בכד
ומתחילה לנוע קלות קדימה ואחורה, במן התנדנדות אובססיבית.
הוא קם מהמיטה ויצא מהחדר, נשאר ליד הדלת והצמיד את אוזנו לדלת
בשנית הוא הקשיב והקשיב, דקות אחדות לא שמע דבר ואז נשמעה אנקת
שחרור קצרה מהחדר. הוא ניסה לפתוח את הדלת וחשש לה, אבל הדלת
לא נפתחה, לא משנה כמה חזק הוא ניסה, היא הייתה עטופה במעיין
כוח מחוץ לשליטתו, מחוץ..לעולמו...
הוא החל לשמוע אותה נאנקת, נאבקת בעצמה, לבסוף, אחרי דקות
ארוכות כשעות, חשכת הצלילים חזרה אל המסדרון השקט, זה היה אז
שהדלת נפתחה מעצמה. הוא רצה לרוץ אל תוך החדר אך היסס והציץ
לפניה לפני שלקח את עצמו לשם. החדר לא היה שלה. כל הרהיטים
הפכו אדום, הרצפה הייתה מכוסה לחלוטין בנוצות אדומות, הנרות
שדלקו בחדר הזילו שעווה אדומה והאירו באור אדמדם, המיטה נראתה
שונה לחלוטין וכשהעביר עליה את מבטו, שם לב כי אהובתו לא עליה
יותר, הוא ניגש למיטה ומצא בה ורד אדום פורח מונח בעדינות על
השמיכות והסדינים האדומים כדם. הוא היה מבולבל, לפתע הרגיש
בריח חזק ומסחרר של ורדים המגיע מהכיוון החשוך של החדר, הוא
ניסה להתרגל לחשכה בעיניו ולראות את הפינה בברור אך לא הצליח,
רק הריק החזק של הורדים החל לחנוק אותו ולטשטש את מוחו. ואז
הוא שמע אותה.
"אהובי... בוא אלי..." היא קראה לו. "בוא אלי עכשיו!" קולה
התחזק. הוא הניח את הורד והחל לחצות במהירות את החדר.
"עכשיו!!!" היא צווחה בטון מבוהל והוא החל לרוץ אל הפינה, הוא
נכנס אל תוך החושך בריצה מהירה "אני בא!" הוא צעק לה... ואז
נשמע צליל חבטה עזה. הוא נתקע בקיר בכל הכוח והתעלף.

כשמצאו אותו הוא כבר היה מת, כשכל פתחי הנשימה שלו מלאים בעלי
ורדים אדומים והוא שוכב בתוך שלולית דם אדומה כיין.