חלק 1

קמנו למחרת בבוקר ושוב הלכנו לשבת על האבן. זה כבר הפך למן
הרגל שכזה.
אחרי כמה דקות של שתיקה העזתי לשאול אותו שאלה, פעם ראשונה
שאני שואל אותו שאלה - ההרגשה הייתה קצת מוזרה, כאילו שאני
פולש לתוך עולמו של מי שהקפיד כל כך להסתירו ממני, אך לא הייתה
לי ברירה. הייתי חייב לדעת את התשובה.
"ידידי, מה יש לך במשותף עם דגיגתך?", ניסיתי לנסח זאת בצורה
קצת משעשעת כדי שגם אם השאלה לא תהיה טובה לפחות הוא לא יכעס.
"אוו....המון...", הוא ניסה להרוויח עוד קצת זמן אבל רציתי
תשובה כנה אז שאלתי אותו שוב ישר כשראיתי שהוא מתחיל לחשוב
יותר מדי
"כן, שיערתי כך - אבל מה בדיוק?"
"אנחנו אוהבים לעשות טיולים ביחד. כשרק הכרנו היינו יוצאים כל
שבוע, לוקחים תיק גדול עם המון אוכל ויין ועושים פיקניק רחוק
מכולם, היינו שוחים שעות על גבי שעות רק כדי להתרחק מכל העולם
ולשבת קצת, רק היא ואני, אוכלים וצוחקים, ואם היה יום יפה בחוץ
- היו פעמים שאפילו המשכנו קצת הלאה..."
חיוך קטן עלה על פניו.
הוא נזכר בימים שהם רק הכירו, בימים שהיו עושים עוד דברים
ביחד.
"ומה עוד היה לכם במשותף? אהבתם אותה מוסיקה? אהבתם לשחק ביחד
במחשב? אהבתם לסרוג?", לחצתי עליו קצת אבל רציתי כל כך לשמוע
תשובה שהייתי חייב להמשיך עם זה.
"אני לא מבין בכלל מה אתה רוצה ממני!", ברגע שסיים להגיד את זה
רצה להתחיל משפט חדש, בלי שום קשר לשאלתי.
"רק תענה לי על זה ואני עוזב אותך...", תחנונים, תמיד זה בסוף
מגיע לתחנונים.
שברתי אותו. הרגשתי איך השליטה על מוחו עוברת  אלי - הוא שלי
עכשיו.
"אני לא יודע מה יש לנו במשותף, אבל אם לא היה לנו כלום במשותף
בטח לא היינו מתחתנים"
"למה?", שאלתי אותו בנימה הכי רצינית שיכולתי - לא רציתי לזלזל
בו
"כי אם אין לך שום דבר במשותף עם מישהי - למה לך לחיות איתה?",
מבט של הירהור היה בעינייו.
"אני לא יודע, אני שואל אותך - אני לא התחתנתי אף פעם, לי אין
-"
"מה לך ולדגיגה שלך?", קטע אותי בחוסר נימוס
"אין ביננו כלום, כבר אמרתי לך את זה"
"לא, לא היא, הדגיגה השניה, זאת ששמעתי אותך מדבר עליה..."

מאיפה הוא יודע?

"הדגיגה השניה...", איבדתי שליטה עליו, הוא עצמאי לחלוטין והוא
בעמדת כוח עלי, רק שלא ישאל את השאלות הנכונות, או הלא
נכונות...
"כן, אני יודע על מי אתה מדבר, אין לנו כלום במשותף", הסתכלתי
למטה והתחלתי לשחק עם אבן שבדיוק זרמה עם הגל
אחרי כמה שניות שאלתי אותו:
"רוצה שאני אספר לך עליה?", ידעתי מה תהיה התשובה.
הזדקפתי קצת, יישרתי את הגב העקום שלי - הייתי מוכן להתחיל
לדבר.
"כמובן ידידי, ספר...".

חלק 2

"הכרתי אותה לפני כמעט שלוש שנים. זה היה בטיול אחד."
"איזה טיול?", שוב פעם מתפרץ
"שמע - אני מספר ואתה שותק, מובן ? שאלות כמו תמיד -"
"בסוף", כל הכבוד חמוד שלי...
"זה היה בחופש הגדול בין כיתה ח' לט', יצאתי לטיול של "החברה
להגנת הטבע" לצפון, לא זוכר אפילו כמה ימים זה היה.
רוב הטיול בכלל לא ראיתי אותה, רק מדי פעם, אף פעם לא החלפנו
מילה. ואז בדרך חזרה מהטיול, באוטובוס הבייתה קרה דבר נפלא"

התמונות חוזרות

"הלכתי לשבת מאחורה, עם כל האנשים שהכרתי בטיול, אבל לא היה
מקום."
פתאום הוא הסתכל עלי
"הם לא שמרו לך מקום איתם?"
צחקתי קצת ואמרתי שלא, אבל שבעצם הכל היה לטובה...
"אז הלכתי לשבת במקום אחר, ואז ראיתי אותה יושבת לבד, מסתכלת
החוצה דרך החלון - התיישבתי לידה. פתאום הבנתי"
"מה הבנת?", שוב מבט מוזר, מבט של חוסר הבנה
"אוי ידידי, סבלנות..."
הוא התנצל והמשכתי
"התחלנו לדבר קצת, פה ושם להחליף מילים, אבל אני כבר ידעתי.
פשוט לא הייתה אופציה אחרת באותו רגע - זה היא ואני."
שוב פעם הפריע לי:
"מה היה לכם במשותף?", או - השאלה שלי מגיעה עכשיו בצורת
זילזול וגיחוח מצידו, אך הוא לא יודע מה הוא עושה עכשיו, הוא
עצמו איבד שליטה.
"כלום. שום דבר. לא היה לי מושג. ידעתי שקוראים לה שני, וידעתי
איפה היא גרה."

עוד תמונות

"וזה הספיק לך?", הוא שאל שוב, המבט הסקרן של חוסר הבנה עוד לא
ירד מפניו.
"לי ? לי זה הספיק. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר", המשכתי
בסיפור:
"בסוף הנסיעה, חיכיתי לטלפון שלה, רציתי כל כך להתקשר אליה.
לדבר איתה. להפגש איתה. אפילו לא חשבתי מחשבות זדוניות כמו
היום - רציתי רק לראות אותה. לחבק אותה."

עוד תמונות

חלק 3

לא יודע כמה זמן עבר עד שהוא שבר את השתיקה.
לנו, לדגים זאת אומרת, אין כל כך תחושת זמן נכונה - אנחנו
מסוגלים לשבת בלי לעשות כלום במשך שעות שלמות ואז לגלות שעברו
רק 5 דקות. אני לא ממש יודע למה זה קרה, אני חושב שזאת פשוט
התרשלות של הבורא - הוא בטח חשב שמכיון שאנחנו גם ככה לא עושים
כלום כל היום אז מה זה בכלל ישנה אם נדע מה השעה.

"ולמה זה לא קרה?", שאל בנימוס - לא רצה לפגוע בי.
"אחרי בערך חודש קיבלתי טלפון ממנה. היא הזמינה אותי למסיבה
שבועיים אחרי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כל היום רק חשבתי
איך אני הולך להגיד לה את זה, מתי איפה ומה בדיוק יהיו המילים
שלי -"
"חמוד", וחיוך קטן שלווה במבט אל השמיים

הוא לא מבין. הוא עדיין לא מבין.

"כל החברים שלי השתגענו ממני כבר, כל היום רק דיברתי עליה, רק
שאלתי אותם מה להגיד לה, איך להגיד לה, הלכתי להתייעץ עם כל
הדגים הקלים שתמיד ראיתי המון דגיגות באות והולכות מהבתים
שלהם. בסוף הגיע היום של המסיבה. אמא שלי לקחה אותי למושב שבו
היא גרה. ההתרגשות הייתה עצומה"

עכשיו התמונות כבר הפכו לסרט, באות אחת אחרי השניה, כל תמונה
מבהרת יותר ויותר את המצב ומזכירה לי בדיוק מה קרה שם.

"היה שם כסא", קצת התבלבתי, התרגשתי כל כך רק מלספר את זה,
"בחדר שינה של ההורים של זאת שהמסיבה הייתה אצלה - אבל כל זה
לא משנה. אני ישבתי שם, והיא שכבה על המיטה"
"למה?", שוב פעם מפריע לי
"למה מה?!", קצת כועס
"למה היא שכבה שם ? היא ידעה שאתה פה?", על מה הוא מדבר?
"לא! היא סתם שכבה שם!", יותר כועס
"אההה....", חמוד מדי בשביל לכעוס עליו...
"התיישבתי, והיא על המיטה, וזה היה הרגע. הרגע הזה נמשך לנצח,
ניסיתי להתחיל להגיד לה כל כך הרבה פעמים, ניסיתי לגרום לעצמי
להתוודות בווידוי הכי גדול שיכול להיות - הווידוי היפה והטהור
ביותר שקיים בעולם. אך לא הצלחתי...פשוט לא הצלחתי"
רגע של שקט
עוד אבן מתגלגלת על קרקעית הים
"אני יכול להבין...", הפרצוף הסקרן הוחלף בפרצוף קצת עצוב -
אני חושב שנגעתי בנקודה רגישה אצלו.
"קרה לך פעם...?", שאלתי בהססנות
"לא", דמעה, "לא קרה לי אף פעם, אבל אני יכול להבין כמה נורא
זה יכול להיות... רק המחשבה על זה כבר עושה לי רע..."

מה קרה לו?

החלטתי שפשוט עדיף להמשיך לספר - להגיע לנקודה של אור, אולי זה
ישמח אותו:
"באותו יום לא סיפרתי לה, אבל זה לא סוף הסיפור ידידי...",
חיוך
"אז תמשיך!!!", גברת סקרנות חזרה
"הקשר ביננו לאט לאט דעך שוב, עד שהוא כמעט נעלם לחלוטין. עד
שיום אחד קרה מקרה."

חלק 4

"זה היה באמצע כיתה ט', חצי שנה אחרי הפעם האחרונה שראיתי
אותה. קיבלתי טלפון מחבר, שלי יום אחד -"
עוד הפרעה:
"אני מכיר אותו?"
"לא, אתה לא מכיר אותו, למה שתכיר אותו?"
"לא יודע", גלגל בראשו מסתובב, "אני מכיר את חברים שלך..."
"כן", מגלגל עיניים במטרה שיבין שאני רוצה להמשיך לספר, "אבל
אותו אתה לא מכיר..."
"טוב", הוא חייך והורה לי להמשיך
"הוא אמר לי שהוא ואיזה דגיגה אחת נמצאים אצלו, ושאם אני רוצה
אני מוזמן לבוא לשבת איתם קצת. הוא היה חבר ממש טוב שלי ומכיון
שהוא גר לא כל כך רחוק מצאתי את ההזמנה כדרך מצוינת להעביר את
זמני באותו יום. ארזתי תיק והתחלתי לשחות -"
"איפה הוא גר?", שוב פעם מפריע
"מה זה משנה איפה הוא גר ?!"
"סתם, אני רוצה לדעת...", גברת סקרנות במלוא העוצמה.
"הוא הסתובב עם להקה אחרת, לא רחוק מהלהקה שלי - פעם היינו
באותה להקה אבל אז הוא עבר ללהקה אחרת. הוא אמר שאנשים שם הרבה
יותר כישרוניים ויש שם כל מיני מגמות מיוחדות של שחיה אומנותית
ודברים מוזרים כאלו. אבל מזל שהוא רק הלך לבצפר עם הלהקה החדשה
- הוא עדיין גר קרוב אלי.", מקווה שתשובתי סיפקה את יצר
הסקרנות ההולך וגואה בתוכו.
הבנתי שאנחנו סוטים מנושא השיחה אז המשכתי ישר במקום שהפסקתי:
"הגעתי אליו וראיתי אותה. הדגיגה שלי נמצאת אצלו בבית. יפה
כתמיד, יפה מתמיד, פשוט יפה. עומדת מולי עם עיניים נדהמות.
מחבקת אותי -"

אני לא באמת זוכר מה בדיוק קרה, מה הייתה תגובתה האמיתית ברגע
שראתה אותי - אך השילוב של הרצוי עם האפקט הספרותי יוצר תמונה
מקסימה.

"- נדהמתי לראות אותה אצלו. לא הבנתי מה היא עושה שם, לא הבנתי
מה לה ולו."
אחרי כמה שניות הוא הסתכל עלי ושאל במבט מבין:
"הוא רצה אותה?"
בתחילה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני כל כך, לא הבנתי למה הוא
מתכוון - אבל אז נזכרתי בהמשך הסיפור:
"כן", עניתי לו עם חיוך עצוב, "הוא רצה אותה...הוא רצה אותה
והוא גם קיבל אותה"
שוב אותו מבט שלו אך הפעם שאלה אחרת:
"למה נתת לו?"
"הוא לא ידע שרציתי אותה, הוא לא ידע שאני רוצה אותה, ואחרי
שיחה איתה הבנתי שהיא רוצה אותו והחלטתי שאושרה שלה הוא מה
שחשוב", הפסקה קצרה, "שנאתי אותו על זה. שנאתי את עצמי על
שנתתי לו - הייתי צריך לדעת, הוא היה חבר שלי, הייתי צריך לדעת
שבסוף היא תבכה."
חשבתי לרגע על אותה סיטואציה, על התקופה הקצרה בה יותר מדי
השתנה. ואז המשכתי לספר לו:
"אחרי שכל העסק שלו ושלה הסתיים אני כבר חשבתי שאני לא רוצה
אותה יותר, שכל רגשותיי כלפיה נעלמו, ועשיתי מעשה - פגשתי אותה
יום אחד במסיבה ולקחתי אותה לשיחה. היא ואני ישבנו על כמה
אבנים רחוק מכולם והתוודתי - אותו ווידוי שלא הייתי מסוגל
להוציא מפי שנה לפני כן הגיע עכשיו בשינוי זמנים, כבר לא אומר
לה שאני אוהב אותה, אומר לה שאהבתי"
פתאום הוא הסתכל למעלה, ממש ממש למעלה, הסתכל על העננים, ואמר
דבר שהסביר הרבה:
"אבל עדיין אהבת אותה.."

חלק 5

"כן, עכשיו אני יודע שעדיין אהבתי אותה. אבל זה לא סוף
הסיפור"
הוא חייך קצת והבנתי שהוא מחכה להמשך
"תקופות עברו, היו זמנים שבהם הקשר שלנו היה יותר טוב, זמנים
שבהם הוא לא היה קיים - אך תמיד היא הייתה בראשי. תמיד היא
הייתה שם, כאילו עומדת מולי לאן שלא אלך, מחייכת, מחבקת אותי
במשך שעה שלמה וגורמת לי לחייך יחד איתה."

עוד תמונות חוזרות. תמונה שלה, מחייכת, מנגנת בכינור על הדשא
בשבילי, מחייכת אלי, מתיישבת לידי, נוגע בשערה, מלטף אותה,
מנשק את ראשה. אותה ההרגשה שאז לא הערכתי נכון עכשיו מובנת
וידועה במלוא העוצמה.

"מתי ראית אותה פעם אחרונה?", הוא שאל אותה כאילו מנסה להעביר
נקודה מסוימת.
"אתמול...."
"חשבתי כך - אתה נראה כאילו ראית אותה אתמול"
"מה?", מבט תמוהה משתלט על פניי
"כן, כך אתה נראה. אבל אין לכם כלום במשותף. אז מה?"
"אז לא יודע, צריך להיות?", עוד יותר תמוהה
"מה אתה חושב?", שוב הוא מחייך אלי
"אני חושב....אני חושב שאני אוהב אותה"

תמונות רצות עכשיו. כל הפעמים שהיא עמדה מולי וחייכה.