הליכתו זקופה
בוטחות הן פסיעותיו,
עטוי כותונת הפסים
המפוארת,
שלא כמו בגדי אחיו.
והאחים הביטו בו
חורשי רעה ומזימה,
בעצמותיהם
משלהבת השנאה,
ובלבם
קנאת-אחים
יוקדת.
הם נדברו:
"הבה נשפוך כאן
דם,
צועד הוא כמו גביר
וצרור חלומותיו
מרים אותו
מעם".
ורק אחד מהם מחה,
יחיד מדור:
"אל תפגעו בו
לרעה.
הבה נרים אותו
ונשליכהו
אל הבור",
בדם עזים
נכתים
את כותנתו,
ונציגה בפני אבינו-
בנקל ישתכנע במותו".
וכששכב הלה
בבור,
גופו דואב מחבטות
הנפילה,
הבין:
עשו אחיו טעות.
וכבר אז קיננה בו
ידיעה ברורה:
יום יבוא
ויישזרו חלומותיו
במציאות. |
