הייתי צלב במשך כל חיי, הייתי צלב, ונשאתי את עצמי בעצמי
ברחובה של עיר. צלב חיי היה הקורבניות - שלי הבתולה מריה שרק
נקלעה למצבים וכולם רוצים להרע לה.
והיא כל-כך טובה אנשים טובים עזרו לה לצאת מן הבור אותו כרתה
לעצמה בעצמה.
וכמה שהייתי יותר קדושה ככה רק ראיתי רע באנשים. ולא הצלחתי לא
בלימודים ולא בעבודה ולא עם המשפחה.
הלכתי וכרעתי תחת צלב גדול מדי, כבד מדי, מוזהב מדי, ולא זכרתי
למה לעזאזל החלטתי לקחת אותו על עצמי. ואיך אני הולכת אלוהים
אדירים להשתחרר ממנו ובעיקר לאהוב את עצמי ואת הסביבה.
בלי סבל, בלי מסמרים, בלי טיפת דם נגרת ללא הרף על הפנים.
אלוהים הוא טוב אלוהים לא רוצה שאסבול.
החלטתי שאני מוכנה לוותר על מסע הצלב הוולנטרי הזה ולאלתר.

וביום בהיר אחד לקחתי אותו וצעדנו ברחובה של עיר, הייתי נחושה
מאוד לא ברכתי לשלום מכרים וידידים.
פסעתי במרץ משחזרת בראשי טקס עתידי מזכך...
ופשוט ניתצתי את הצלב על גבי שערה של הכנסייה הפרטית שלי.
וכל-כך קל היה אחר-כך סתם ככה ללכת.