ואחר כך שוב אתקשר אליך. כמו חייל ממושמע, כמו מכונה משומנת
היטב. רוטינה. ארים את הטלפון מהרצפה, אחייג את הספרות, בדיוק
כמו בפעם הקודמת, אחת אחרי השניה. הספרות שמרכיבות את המספר
שלך, כבר מזמן הפכו להיות החברות הכי טובות אצלי בטלפון. הם
נפגשות פעם בעשר דקות, תמיד באותו הסדר. לפעמים מזועזעות מהמכה
של האצבע שלי, לפעמים מסמיקות מרכות המגע. אבל תמיד, אחת אחרי
חברתה.
שברירי שניות של המתנה. שוב תמונות עולות במוחי. הנשיקה
האחרונה, ההתרופפות של הידיים, רגע לפני שנפרדנו מהחיבוק,
הרצון להשאר מחוברים לתמיד, הידיים שמתארכות, ושנאנסו להפרד
בסופו של הערב...
צלצול אחד. מנסה לדמיין אותך. שומע את הצלצול. מתכופף אל התיק.
פותח את התא הכי קטנטן... -'המנוי אינו זמין כעת. אנא נסו שוב
במועד מאוחר יותר'. הטלפון מועף בכל הכוח ממני והלאה, טס בקשת
אל הקיר, ומתרסק על הרצפה. פלא שהוא עוד קיים. פיתח מנגנון של
שכחה. כמוני. שוכח את העלבון והכאב, וממשיך הלאה, בדיוק באותו
מסלול שיביא אותו להתנגשות הבלתי נמנעת.
אם הפלאפון שלך פתוח, יש עוד צלצול. תקווה. עוד צלצול. מחשבות.
נודדות. אולי אוכל. אולי ישן. אולי בשירותים. אולי לא שומע.
אולי בשיחה. אולי מתקלח. אולי יצאת לריצה. הכל... מוכנה שיהיה
הכל חוץ מאותה תמונה שעולה לי בראש עכשיו, תמיד בצלצול החמישי:
אתה יושב, ביד אחת הפלאפון, ביד השניה - סגריה שהוקדשה לשעת
בדידות, רואה שאני רוצה אותך, שומע אותי זועקת אליך, משוועת
לקולך... ולוקח עוד שאכטה.
אניח-אפיל את הטלפון, אתן לו ולי לשקוע למטה למטה, אל חיק
הבדידות העוטפת אותי אט אט בציפוי הבלתי נראה מבחוץ. גם אם
תתקשר עכשיו, זה יהיה מאוחר מדי. אני כבר אצלול לתהומות
האינסופיים של המלנכוליה הערמומית. היא לא תשחרר אותי. לא. אני
אוסיף לשקוע ולשקוע. אין עוד ידית להאחז בה. משעני האחרון -
אתה - בגדת בי, גם אם לא ידעת זאת. רגע... אולי - הכל טעות...
להתאזר בסבלנות... אולי עוד יהיה מפלט...!

...ואחר כך שוב אתקשר אליך. כמו חייל ממושמע, כמו מכונה משומנת
היטב. רוטינה.