העבודה הזאת קשה! אני לא יכול יותר.
אני לא אחזיק מעמד יותר, חשבתי לעצמי בזמן שתמכתי בחברי הצנום
עוזי.
"אנחנו חייבים לברוח" אמרתי לעוזי.
"אני לא יכול לעמוד על הרגליים, עוד מעט אני אמות מעייפות או
מרעב" השיב לי עוזי על סף עילפון.
"עוזי! אל תעשה לי את זה! אנחנו חייבים לברוח!".
"אני לא יכול לזוז, חייב לשבת לרגע ולנוח".
"אל תדאג עוזי, אני אסתיר אותך עם הגוף שלי וכך לא יראו אותך,
כי אני שמן".
"איזה מזל יש לנו שאתה שמן!" פלט עוזי אנחה.
"איכס! יא מגעיל!!! נקה את האנחה שלך מפה!"
"טוב" אמר עוזי וניקה את האנחה שהייתה שפוכה על כל הבגדים
שלי.
"בקרוב הרעב יפגע גם בי ואני לא אוכל להסתיר אותך יותר" אמרתי
בצער רב וביגון עמוק.
"אני רק מקווה שלא נמות פה. שמעתי שאנשים נשרפו פה." אמר עוזי
בפחד.
"אל תדאג! אני אגן עלייך, הרי בשביל מה אני שמן? כל עוד שאני
שמן, אף אחד לא יוכל לגעת בנו."
"אתה צודק".
המשכנו לעבוד שעות ארוכות והעגלה עם התועבה נהייתה כבדה יותר
ויותר.
פתאום נשמעה קריאה: "היי ילדים, צאו מפה! זה שטח שאסור לעבור
בו! לכו לגנוב עצים ממקום אחר!"
שמענו את הפועל הרומני צועק במבטא רומני כבד ואז הפלתי את
העגלה עם כל העצים שהיו בה.
ורצנו הבייתה בבהלה.
נמאס לי מהילדים המושתנים האלה. כשקובעים איתם לאסוף קרשים הם
אף פעם לא באים.
בשנה הבאה אני לא עושה ל"ג בעומר ושילכו להזדיין
כולם!!!!!!!!!!!

תפסיקו לתת ציונים נמוכים בלי להגיב, זונות!