הלכתי לי ברחוב.
היה זה יום רגיל ככל הימים ואני השתוקקתי ללכת להסתפר(הייתי
ברוגז עם הספר ורק יום לפני המקרה הנ"ל השלמנו).
בדרכי למספרה, פגשתי בידידי המעודן איציק, שהיה בדרכו לתור
חלוקת האוכל שהיה ליד סניף מקדונלדס.
התחלנו לקיים שיחה מעניינת במיוחד (שלום, מה שלומך? מי רצח את
דן רונן? אבא שלך ערומכו?) ולפתע איציק זרק לי שאלה מטומטמת
במיוחד:
"אתה יודע איך כותבים טמבל באנגלית?"
לקח לי קצת זמן לתפוס את השאלה, שהרי איציק זרק לי אותה ואני
לא טוב בתפיסות.
"אתה רוצה לדעת איך כותבים טמבל? פשוט ט מ ב ל רק באנגלית?"
שאלתי אותו.
"כן, מה לא הבנת?" הוא שאל בעוקצנות.
"אני פשוט ממש לא מבין אנגלית עד כדי כך שאני לא יכול לעזור לך
חביבי" עניתי לו ביתושיות.
"למה אתה כזה ציני, הא? אני שונא צינים. הם פשוט אנשים לא
בוגרים שאין להם חוש הומור."
רציתי להחזיר לו, לומר לו משהו שייקטול אותו במקום או שלפחות
יעשה לו נזק נפשי לכל החיים.
רציתי לגרום לו להתחרט על זה שהוא נולד ובפרט על השמצת הציניות
שלי.
"שתוק! יא הומו" החזרתי לו תשובה שנונה זו ומהר מאוד התחרטתי
כי איציק הוא לא סתם איציק שלוקחים לסיפורים שטחיים.
הוא שרירן מסוכן בגודל של לויתן קטלן.
לאחר שחזרתי מבית החולים לביתי חשבתי עמוקות על הציניות שלי
וניהלתי דו-שיח מעמיק עם עצמי:
"היי, תתעורר! כל העולם הוא ציני! למה אתה חושב שמספרים בדיחות
על השואה?"
"כי יש הרבה אנטישמים מסיתים בעולם?" עניתי לעצמי בשאלה.
"גם" השבתי והמשכתי לנסות לשכנע את עצמי.
"אבל זה גם נעשה בזכות הציניות וגדולתה. אני אתן לך דוגמה: מה
אתה אוכל לארוחת בוקר?"
"ציני מיניז"
"נו! אתה רואה? אנו חיים מציניות כמו ממים: נושמים ציניות,
אוכלים ציניות, מחרבנים ציניות מקיאים ציניות וכ'ו"
"וואלה!!! אני פשוט גאון!!! הייתי צריך ללמוד סוציולוגיה
פסיכולוגיה בתיכון!!! אני חייב לכתוב ספר!!!"
לבסוף הפסקתי להתלהב כשהבנתי שאני משתמש ביותר מדי סימני
קריאה.

אני חייב לומר שהמקרה הנ"ל שינה את תפיסת עולמי.
עכשיו יש לי את האומץ לגשת לאיציק ולומר לו מה אני חושב
בציניות מוחלטת, אבל זה ייצטרך לחכות עוד כמה חודשים:
יש לי נקע בזרת של הרגל השמאלית ואני עדיין צריך להסתפר, מה
שייקח הרבה זמן.

תפסיקו לתת ציונים נמוכים בלי להגיב, זונות!