העיר משוגעת,
ולאף אחד לא באמת איכפת.
לוקחים ממך את מה שהם צריכים,
נותנת מה שאת יכולה לוותר.
זו דרך לא דרך !
זו דרך לא להפגע,
זו דרך לשרוד בארץ משוגעת.

את מחפשת את האור בנרות,
לא סיפרו לך שהם יכולים להטעות.
הנרות, לא האנשים, כלומר גם האנשים.
אבל על הנרות את סומכת יותר !
זה עושה אותם יותר מסוכנים מאנשים

הם מפיצים אור תעתועים מחמם,
שיגמר ברגע שלא יהיה לך יותר מה לתת.
הם עוזרים לך לראות מסביב,
מראים לך מה קיים לפנייך ומה השארת מאחור.
בו בזמן הם גונבים לך חמצן בלי שתרגשי,
בו בזמן הם מרעלים את האוויר שאת לא יכולה לוותר עליו.

הצל שלך מדגים לך ריקוד מסובך ופרוע שאת לא מסוגלת להבין.
ואז את מגלה שאת לא רוצה מסובך ולא רוצה פרוע,
אז את מפסיקה להקשיב לצל שלך,  
ל צ ל  שלך שהיה איתך מהיום שנולדת.
ונשארת עם הנר שאת חושבת שאת לא יכולה להסתדר בלעדיו.
וקשה לך לנשום והאויר מחניק והמערה חשוכה.

שיעול מציק תוקף אותך, ואת מגוננת על הנר.
את חכמה אבל לא מסוגלת להבין את מה שהגוף שלך כבר יודע.
מגששת את דרכך לאורך הקיר,
דורכת על אותן העקבות ממקודם,
את הולכת במעגלים...
וזה עושה לך טוב להיות אבודה.