אוסטרליה.
כל כך רחוק מפה, כל כך זר... ועם זאת, כבר לא כל כך זר, כי אתה
שם. ואני פה, משתגעת מרוב געגועים, רוצה לבעוט ולצעוק למה זה
מגיע לי, למה לא יכולת להישאר פה איתי. ואני יודעת שזה אנוכי.
זאת בדיוק הבעיה. אני שונאת את האנוכיות הזאת שבי. שאני רוצה
דברים רק לטובתי. אבל זה כל כך הרבה לבקש שתהיה פה לידי? כואב
לי. ואני ידועת שהכאב עוד יעבור, לא ישכך, יעבור. כי הרי תחזור
מתישהו, ואני אחכה לך שם בשדה תעופה עם פרח ביד וכשאראה אותך
יוצא מהטרמינל אני ארוץ אליך מתנשפת, ואחבק אותך חזר חזק עם
דמעות בעיניים. אבל זה יקרה עוד כל כך הרבה זמן...

ארבעה חודשים.
כל כך הרבה זמן... ועם זאת גם החודשים האלה יעברו, הרי תפקידו
של הזמן הוא לעבור. הוא לא עוצר מלכת, גם לא כשרוצים. פעם
רציתי שהוא יעצור, כשהיינו פה ביחד, נטולי חששות מהנסיעה שלך,
מהעובדה שלא נתראה ארבעה חודשים שלמים... עכשיו? עכשיו אני
רוצה שהוא יעבור כל כך מהר, מבלי שאני אשים לב... הכי ברגע
שהזמן יעבור אז אתה תגיע... ואז אני אוכל לנשק אותך וללחוש לך
באוזן כמה שהתגעגעתי...

טלפון.
אני יודעת שזה לא בריא לדבר כל כך הרבה בטלפון כשאתה שם, אבל
מה לעשות שאני רוצה כל כך לשמוע את הקול שלך, רק לשמוע שהכל
תקין, שאתה שם נהנה ושלא רע לך... אני רוצה לדעת שאתה לא נטרף
מגעגועים אלי, ושאתה לא מרטיב את הכרית בדמעות ארורות בלילה,
ושאתה לא חושב עלי כל הזמן. כי אני יודעת שזה לא בסדר, ואני
יודעת שזה צריך להיפסק. אבל טסת רק לפני חמישה ימים, והאמת היא
שנראה כאילו עבר נצח. וסביר להניח שבקרוב גם אני אפסיק להרטיב
את הכרית בדמעות וכבר לא אבכה לך בטלפון וכבר לא אחשוב עליך כל
הזמן... הרי תפקידו של הזמן הוא להעביר את הזמן, עם כמה שזה
נשמע לא הגיוני...
אבל אני מחכה רק לרגע אחד... אני מחכה לטיסה שלך שתנחת, ושאחכה
לך בקוצר רוח בשדה התעופה עם פרח ביד, וכשאראה אותך יוצא
מהטרמינל הזמן יעצור סוף סוף, ואני ארוץ אליך מתנשפת, ואחבק
אותך חזק חזק עם דמעות בעיניים. ואוכל לנשק אותך וללחוש לך
באוזן כמה שהתגעגעתי. ואצעק לעולם כמה שאני אוהבת אותך. אוהבת
כל כך.
אבל זה יקרה רק עוד כל כך הרבה זמן...


10.5.03