הוא הלך בשעות הקטנות והמאוחרות של הלילה, בדרכו לבית כזה או
אחר. הוא נזכר פתאום שהמיטה שישן בה תכיל רק אותו. הוא יהיה
היחיד שישמע את ה"לילה טוב" שיגיד ממש שנייה לפני שירדם.

באותו רגע, חש בצביטה קטנה של בדידות עצובה, עייפה, מיואשת.
השעה מאוחרת מכדי לצפות שמישהו יהיה ער לשיחת טלפון ממנו והוא
גם עייף. אין לו גם שום דבר חדש לספר.

הוא עובד כמנהל משרד של איזה איש חשוב. שעות העבודה הארוכות לא
חופנות בחיקן שום התפתחות מרחיקת לכת שמותר לו לספר עליה מחוץ
למשרד. החיים האישיים שלו לא מתפתחים במשרד, הוא מנהל יחסי
עבודה שהם "סטריקטלי ביזנס" עם קבוצת האנשים שאיתו.
זה לא שהוא לא איש חם ומתידד בקלות, אבל אין שם כימיה במקום
הזה. אין אנשים שהוא יכול להעביר איתם שיחה על פילוסופיה,
אמונה או מחשבות מעניינות כלשהן.

הוא נכנס הביתה, מתקלח, מחליף בגדים,מכין לעצמו פרוסת לחם
שנשארה מאתמול עם ריבה מלפני חודש.
הוא פותח את הטלויזיה בחיפוש אחרי קצת נחמה או לפחות קומדיה
טובה, מזפזפ ואחר כך מכבה אותה בהרגשת תסכול שמתפשטת לו בכל
חלקי הגוף.

העצבות ממלאת אותו. הוא הולך למיטתו, פושט את בגדיו ומכוון
לעצמו שעון מעורר. הוא עוצם עיניים וחולם על העתיד הרחוק.
אחר כך הוא נותן לעצמו לגלוש לעולם השני. עולם דמיוני, טוב
יותר. בעולם הזה הוא נמצא עם עוד אנשים תמיד, מלווה אותם
במסעות שלהם. הם גיבורים והצילו כבר עמים ואומות והוא תמיד היה
שם לצפות בהם. הוא צופה בהם לוחמים בעם אכזר שמנסה לכבוש יבשת
שלמה. הם מנצחים והוא רגוע, אומר בלחישה "לילה טוב" ושוקע
בשינה.

הוא מתעורר לצלילי השעון המעורר המזכיר לו שהמיטה שלו מכילה רק
אותו. אף אחד לא שמע אותו אומר לילה טוב אתמול, ולא נשאר לו
יותר לחם לארוחת בוקר. "מזל לפחות שניצחנו אתמול בלילה" הוא
חושב לעצמו וקם מהמיטה, מתפלא שהוא עדיין מסוגל להזיז את
רגליו.