ישבתי על הכיסא, קשור, חסום פה, חסר אונים. לפתע ראיתי אותך,
הסיבה היחידה שבגללה הפסקתי להסתפר, מרוב עצב וחוסר חשק... כבר
שלוש שנים שהחוסר חשק והעצבות הזאת גדלו על ראשי, ועכשיו את
עומדת בפתח החדר, מתקרבת עם המספרים בידייך, מתקרבת עם מבט
שטני בעינייך, להוריד ממני חתיכות. מושכת את ראשי דרך שיערותי
מטה. אני לא יכול להסתכל, אני פשוט עוצם את עיניי אך אלה
נפרצות בידי הדמעות, שלאט לאט מחוררות את עפעפיי ומשספות את
לחיי... לפתע את עוזבת את שערותי ויוצאת מהחדר. אני מנסה לבדוק
אם כל שיערי עודנו על ראשי, אך איני מצליח להזיז את ידיי.
ושוב, אני רואה אותך עומדת בפתח החדר, מביטה בי בחיוך ערמומי.
לפתע נפתח מעליי אור חזק. "אורות, סאונד, אקשן!"...