בכל שניה הדלת תפתח ואני ייכנס לשם.
הפקל"שית מסתכלת עלי קצת מוזר, אולי היא יודעת? אולי היא תכנס
באמצע ותהרוס את הכל?

"מה, אתה נכנס למשפט?! מה עשית?" - זה אורן השקמיסט, סתם
סטלן.
"לא זה ראיון מג"ד".
"יא צ'ונג תוריד תכומתה". הוא מוריד לי תכומתה.
"יא צעיר מת, נוב 2 , כומתה זה רק במשפט"
"אני יודע זה בצחוק, לך למכור עוד במבה"
מזל שבדיוק הדלת נפתחה, למה האורן הזה מאוד מעצבן אותי.
המ"פ יוצא ומסמן לי להתקרב.
"טוב אתה נכנס לראיון, אל תשכח להצדיע בכניסה וביציאה"
"ותזכור - כן המפקד, לא המפקד"
אני מהנהן.
הבנתי בסדר תן להכנס.
"ולמה הכפתור האחרון שלך סגור, תפתח אותו"

אההה!! מה קורה?! למה הוא נכנס גם?!
המ"פ נכנס איתי, כל התכנית שלי... תלך לעזאזל עוד שניה.
"המפקד אני מבקש לעשות את הראיון לבד"
"לא בא בחשבון, המ"פ הוא יד ימיני, כל מה שאתה אומר לי אתה
יכול גם להגיד לו"
"אז אני מבין שיש לך בעיות בגדוד? מה הבעיה?"
"לא זה... אני פשוט רוצה ראיון לבד, בארבע עיניים לא נח לי
ככה"
"טוב תשמע, אני אצא, אין בעיה"
הם עשו מן שיחת מבטים כזאתי קצרה, אבל בסוף הוא יצא.
טוב אז עברנו ת'מכשול הזה...
כנראה יש סיבה למה המג"ד לא לבד.

הדלת נסגרת, אני עכשיו לבד עם הרובוט הצבאי הזה, ניכר שהוא כבר
קצת עצבני. אולי זה באוויר?
אני משתעל ומעביר לSEMI .
הוא לא שם לב.
"כן...?"
"כן המפקד, הבעיה שלי היא בעצם קשורה במה שקרה שבוע שעבר"
"אתה מדבר על אמיר?"
"אממממ, כן"
"תשמע זה היה מאורע מאוד קשה לכולם, אם אתה רוצה אני יוכל לזמן
לך שיחה עם הקב"ן בלי רישום בלי כלום"
"אני לא רוצה קב"ן, תשמע, אני יודע מה קרה באמת."
"למה אתה מתכוון?"
"אתה יודע טוב מאוד למה אני מתכוון"
"על מה אתה מדבר?"
"אני יודע מה קרה יום לפני, הוא היה החבר הכי טוב שלי הוא סיפר
לי הכל, הכל, והוא אמר לי מה עשית לו"
"לא עשיתי לו כלום ואני לא אוהב את הטון שלך, כדאי לך להתעשת"
"להתעשת?!"
"להתעשת?!"
"טוב תשמע אני מכוון אליך עכשיו ת'רובה שלי מתחת לשולחן, יש לי
כדור בפנים, כל מה שאני צריך זה כדור אחד, אל תוציא מילה
מהפה"
"יופי, ככה, אל תזוז"
"אתה עושה טעות גדולה מאוד, אתה יודע שזה יידפוק לך את כל
החיים"
"על מה אתה מדבר? אתה חושב ששנינו נצא מהחדר הזה חיים?"
"תחשוב על מה שאתה עושה, זה לא שווה את זה"

בינתיים אני מכניס ת'מחסנית, שיהיה, למה לא.
בחוץ אף אחד עוד לא יודע מה קורה, אבל אני שם לב שהאידיוט מדבר
יותר ויותר חזק.
"טוב תסתום, אני רק רוצה שתדע, שזה בגלל מה שקרה, אתה מתנהג
כאן לאנשים כאילו הם סתם כח אדם וכח עבודה, עבדים, ואתה מתייחס
אלינו כאילו אתה מנהל בית סוהר, ומגיע לך למות"
"אני גוזר את דינך למוות, על כל המשפטים הקנטרניים שנתת, על כל
הבלת"מים המעצבנים, על כל הפקודות חסרות ההיגיון, אני גוזר את
דינך"
אני לא רואה שום פחד בעיניים שלו, הוא בטח מתכנן פעולה או חושב
שאני מבלף או משהו כזה, הבעיה היא שברגע שאני יורה הכל נגמר,
אני ייצטרך להפוך את הרובה ולגמור תסיפור, אולי עוד כמה
שניות?
"תראה אני חושב שאתה סתם מבולבל, אתה לא עומד לירות בי, תן לי
לקרוא למ"פ ונחשוב על טיפול הולם..."
טוב, הוא מתחיל לבלבל ת'שכל, אז זה עכשיו או אף פעם.

סחיטת הדק.
איזה בום זה עושה בחדר סגור!
עשיתי את זה!
טוב אז עכשיו מתחיל קצת בלגן בחוץ, הפקל"שית נכנסת.
"מה מה קרה?!"
"פליטת כדור"
בינתיים אני מכוון אליי תרובה.
"הרגת אותו?"
"כנראה."
"וואיי!!! אתה גדול!!!!"
"זתומרת הוא סוף סוף מת? לא חשבתי שלמישהו יהיה האומץ אתה יודע
כמה פעמים חשבתי על זה?!?"
פתאום גם המ"פ נכנס.
"תראה הוא הרג אותו!!"
משום מקום מורעפות עליי נשיקות וחיבוקים, מה קורה כאן?!
"ת'עיף תרובה הזה מהפרצוף שלך, קום, אני מצדיע לך"
והוא מצדיע!
מה הולך פה? מה נסגר?!
את הבהלה והייאוש מחליפים שמחה וחיוך מאוזן לאוזן, כולם עושים
לי כבוד, ומסיבות וסבבה, מי חשב שככה יהיה?
כנראה שכולם רצו את זה, ואני הייתי היחידי שחשב על זה.

לא מזמן העבירו אותי ליחידה מיוחדת, כנראה, לא שמעתי עליה בשום
מקום, היציאות על הפנים באמת, אני לא זוכר שראיתי ת'בית אבל לא
נורא, הבסיס סגור ודי קטן, אני מרגיש שאנחנו כל הזמן מחכים
למבצע הגדול, בינתיים אנחנו מתחזקים אפילו על ידי לקיחת כדורים
מיוחדים, כנראה שזאתי יחידה באמת מיוחדת במינה, אני אפילו לא
חושב שהיחידה הזאתי משויכת לאיזשהו חיל, כי המדים שם לבנים,
כולם לבושים בלבן.

לפעמים אמא באה לביקור והיא נראית דיי עצובה, אבל אני אומר לא
לדאוג ושהכל יהיה בסדר, אני נהנה כאן ביחידה החדשה.