רק תוך כדי חיוג ליאת שמה לב שהיא עדיין לוחצת על הקלאצ', היא
שחררה את הדוושה ונשענה אחורה.
"הלו"
היא ניסתה להמיס את הקרח בעדינות "היי רועי, מה נשמע ?"
רועי ויתר על עדינות וניפץ את הקרח "מה את רוצה ליאת ?"
"חשבתי שאולי אני אבוא אליך ונדבר קצת "
"נדבר? ", עושה רושם שרועי לא מרוצה מהרעיון  
"על מה? על השמיניות באוויר שאני עושה כדי כן לצאת שבת, רק כדי
לגלות שיש לך פתרונות יצירתיים לחסרון שלי. חוץ מזה, המעשים
שלך די מדברים בעד עצמם. ולי אין מה להוסיף על מה שאמרתי לך
אתמול".

אתמול -

עייפות כבדה מהולה בהתרגשות מלווה את רועי כשהוא עובר בכניסה
למועדון. עברו 3 שבועות מאז שהוא ראה את ליאת בפעם האחרונה וגם
זה היה רק לכמה שעות.
ליאת לא ידעה שהוא בא, הוא רצה להפתיע אותה. היא חושבת שהוא לא
יצא וכשהיא תראה אותו, היא תחייך את החיוך הזה שהוא כל כך
אוהב.
רועי שוקל אם לקנות משהו לשתות, ומחליט שקודם יימצא את ליאת.
הוא סורק במבט את האזור

הנה ליאת

הרגשה של תאונה חזיתית עם רכבת מציפה את רועי כשהוא רואה את
ליאת, לא לזה הוא ציפה, הוא חשב יותר בכיוון של שמחה משולבת
בגעגוע וזיקפה חלקית.
ומה שגרם להרגשה הזאת היה המחזה שנגלה לעיניו -
יניב יושב על כסא ליד הבר, ליאת צמודה אליו, הם מתנשקים
והידיים של יניב נעלמות לסירוגין בחולצה שלה.
נועם ריסן את הזעם, ניגש אליהם, כחכח בגרונו
"סליחה אפשר להפריע?"
יניב וליאת הפסיקו להתנשק והסתכלו עליו, תוך כדי ליאת התרחקה
אוטומטית מיניב.
"נו, טיפוסי. הג'ובניק גונב לקרבי את החברה, כמה צפוי. ואת",
פנה נועם לליאת  "תודה רבה, זונה!"

עכשיו -

ליאת ישבה באוטו, גשם שוטף את השמשה הקדמית ומעוות את מראה
הרחוב. הרעש המונטוני של המגב האחורי מתואם עם תנועות המסור
בלב שלה.
היא לא ידעה מה לעשות, זה לא הריב הראשון שלה ונועם. הם דווקא
רבו הרבה, אבל זה תמיד היה על שטויות ואפילו אם זה כן היה על
דברים חשובים, אחרי כמה שעות הם היו משלימים אוטומטית בלי
התנצלויות, מבוכה או שמירת טינה.
אבל הפעם זה שונה, נועם אף פעם לא היה כזה רע וסרקסטי. מצד
שני, אף פעם לא היתה לו סיבה כל כך טובה.
התסכול חנק אותה, היא פתחה קצת את החלון וריח של גשם וטיפות
אקראיות נכנסו פנימה.
היא לא ידעה מה יהיה הלאה, נועם לא רוצה לדבר איתה אפילו, וכמו
שהיא מכירה אותו, לתת לו זמן זה לא הפתרון. אם הוא כועס עכשיו,
חודשיים לא יעזרו.
היא כל כך צריכה חיבוק ממנו, אבל זאת לא אופצייה ריאלית. ליאת
קברה את הראש על ההגה בין הידיים, מעבירה את האצבעות בכוח דרך
הקשרים בשיער, נותנת לכאב לחבר אותה זמנית למציאות.
ברדיו התנגנן השיר ההוא שהיא אהבה, היא נזכרה מתי היא שמעה
אותו בפעם הראשונה. זה היה אחרי אחת הפעמים הראשונות שלה עם
נועם . הכל הרגיש כל כך נכון וכל כך טוב כשהיא שכבה מחייכת,
מסתכלת עליו ישן והשיר מתנגן ברקע.
ליאת לא יכלה יותר לעמוד בזה, הסכרים נפרצו וטיפות גשם ודמעות
נקוו על האולסטאר האדומות.
בניסיון להבין איך הכל קרה, היא הריצה בראש את האירועים של
אתמול.

אתמול-

הויכוח מהלילה לפני ביאס לה את הבוקר, היא אף פעם לא הבינה איך
הוויכוחים האלו מתחילים, למה הם נמשכים ומאיפה נועם מוצא את
היכולת לשכוח ולסלוח.
ליאת כעסה שהוא לא יוצא בסופ"ש הזה שבו הם היו אמורים לחגוג
שנתיים. חוץ מזה שגם ככה הם בקושי רואים אחד את השני, ואם הוא
לא ייצא אז זה יהיה חודש וחצי.
נועם התעצבן וצעק עליה שהיא פשוט ילדה קטנה אם היא לא מבינה
שהוא רוצה לצאת בדיוק כמוהה ושזה הרבה יותר קשה לו, כי הוא גם
צריך להשאר במוצב ולאכול חרא. ובכלל נמאס לו שהיא כועסת עליו
בגלל דברים שלא בשליטתו.
מהטון והתוכן של הדברים, ליאת חששה שהוא עומד להוסיף משפט
בסגנון "זה המצב ואם זה כל כך מפריע לך אז כנראה שאת צריכה חבר
עם ת"ש גבוה יותר" או שהוא יינתק לה בפנים.
אבל נועם מלמל "נדבר מחר" והיא קיוותה שהוא הספיק לשמוע את
ה"אני אוהבת אותך" שהיא זרקה לפני שהוא ניתק.
זה היה סיום טוב יותר לשיחה ממה שציפתה, אך עדיין נשארו בה
משקעים של אשמה עצמית והרגשה רעה בגלל הויכוח וגם בגלל שבשורה
התחתונה נועם עדיין לא יהיה כאן בסופ"ש. ועם ההרגשה הזאת היא
גם התעוררה.
כשהדכדוך לא עבר גם אחרי עייפות הבוקר ונשאר גם כשכבר חזרה
הביתה מהבסיס, ליאת החליטה שחולצה חדשה זה מה שיעזור לה לצאת
מהדכאון. שירלי וענת באו איתה ככה שבסוף היא חזרה הביתה עם 3
חולצות, חצאית ומכנס.
ללא ספק המצב רוח השתפר, התכנון היה לצאת בלילה למטרוק וכבר
ב19:00 היא יצאה מהמקלחת, ב-19:45 הגיעו לגמר המדידות 2
חצאיות, ג'ינס אחד ו3 חולצות.
ב-20:00 הוכרזו הג'ינס והחולצה המנצחים, וב-20:15 על סף אובדן
הסבלנות, כשהשעמום וקוצר הרוח עמדו להשתלט סופית על ממלכת ליאת
ולהחריב את מצב הרוח הטוב ששוקם בעלות כספית ניכרת, יניב צלצל
והציל אותה. הוא לא הספיק לסיים לשאול אותה אם היא רוצה לקפוץ
איתו מוקדם יותר למועדון כדי לראות שהכל מתקתק, כשהיא כבר אמרה
שכן ושהיא מוכנה ומחכה למטה.
יניב התריע שהיא תחכה בסביבות השעה וחצי למטה, אבל זה כבר לא
הפריע לליאת. כשהמטרה באופק לבלות שעה וקצת מול הראי, באיפור,
הסתרקות ועריכת גמר מדידות חוזר, רק שיפר לה את המצב רוח.
ב-22:00, אחרי רבע שעה שהיא חיכתה למטה, יניב אסף אותה.
ב-22:30 הם כבר היו שם.
תוך כדי ההכנות הם שתו קצת, אח"כ, כשהיה עדיין ריק, הם שתו עוד
קצת כדי להעביר את השמעום. בינתיים המקום התמלא, אבל יניב
הצליח לא להיות עסוק, אז הם רקדו.
המוזיקה הייתה ממש טובה, והם המשיכו לרקוד עד שהצמא גרם להם
לשתות עוד קצת.
לאט לאט נהיה יותר ויותר קשה לשמור על שיווי משקל תוך כדי
ריקוד, ויניב היה חייב לסחוב את שניהם לכיוון הבר. היה רק כיסא
בר פנוי, יניב התיישב וליאת נשענה עליו עם הגב.
"יש לך ריח ממש טוב" אמר יניב והסניף את צווארה שוב.
"תודה" ליאת טפחה לו על הרגל ושכחה להוריד את היד. יניב לא
בזבז זמן ועבר מהסנפות לנשיקות מתקדם על הצוואר.
במחשבה לאחור זה כנראה היה שילוב של הרבה אלכוהול, מוזיקה
טובה, השינוי החד מהדכאון של הבוקר לאופוריה של המסיבה,
והעובדה שזה היה ממש, ממש נעים.
אבל באותו רגע לא הייתה מעורבת שום מחשבה, הסיבוב ומציאת
השפתיים של יניב נעשו אינסטקנטיבית. והנשיקה, אחת המסעירות,
איבדה מימד של זמן וקיבלה מימד של קצב מהמוזיקה.
ברגע שליאת ראתה את נועם האלכוהול התנדף לה מהמוח. המילים שלו
ירדו עליה כמו סטירה מצלצלת.
בניסיון לרוץ אחריו היא גילתה בצורה די כואבת שהאלכוהול אולי
התנדף לה מהמוח, אבל ייקח עוד זמן עד שהוא ייתנדף מהגוף. היא
מעדה ונפלה לתוך שלולית דביקה של וודקה תפוזים. יניב ניגש ישר
ועזר לה לקום. הריח הכבד של האלכוהול מנשימתו, שאותו לא הרגישה
מקודם בנשיקה, גרם לה לבחילה שהריצה אותה לחבק אסלה בשירותים.
לקח לה כמה דקות להתאושש ולמרבה הצער יניב סירב להעלם וחיכה לה
ביציאה מהשירותים. ליאת לא הסתכלה עליו כשאמרה "יניב, לא
עכשיו!", הוא מלמל משהו בתגובה ונעלם.
התחושה הבוערת של צורך לעשות משהו, לתקן את זה איכשהו נתקלה
בחומה של תסכול - האופציות היו מוגבלות. יניב כבר לא ירצה
לעזור לה, והיא בכל מקרה לא רוצה לראות אותו. ובשביל שענת
ושירלי יעזרו לה, היא תצטרך לעדכן אותן על מה שקרה, וזה לא
משהו שהיה לה כוח לעשות. חוץ מזה, היא לא רצתה להרוס להן את
המסיבה.
בלית ברירה ליאת קברה את עצמה עם איזה דיאט קולה באחת הפינות
מחכה שענת, שירלי והנספחים יתפנו, במילא הלילה נועם כבר לא
יהיה זמין.

עכשיו -

נועם ישב בחדר מסתכל על הטלפון, כעס/ זעם/ תסכול מבעבע החוצה
מכל הפתחים האפשריים.
"היא... איך... ועוד אחרי השיחה שלשום..." הוא באמת לא הצליח
להבין. זה או שהוא אידיוט או שהיא שחקנית ממש טובה.
שלשום הם רבו בטלפון, מה שהיה אופייני לתקופה האחרונה.
מאז שהוא עלה לקו לפני איזה חודש הם ראו אחד את השני פעם אחת
וגם זה היה בקושי חצי יום. ועתיד לא היה יותר ורוד. צפי
היציאות ניבא מפגש כל חודש/ חודש וחצי.
ליאת קיבלה את זה קשה, ומשום מה הוציאה את התסכול עליו. חוסר
ההבנה שלה לא היה חדש, זה היה ככה מאז שהוא התגייס. עד לא מזמן
הוא היה סלחן יותר לגבי הגישה שלה, הוא ייחס את זה לעובדה שהיא
עדיין אזרחית.
אבל בזמן האחרון הוא התחיל לאבד סובלנות, ליאת התגייסה לפני
כמה חודשים ואמורה לגלות קצת יותר סימפטיה והבנה למצבו, אבל
כנראה שהשירות הנוח יחסית לא שיפר את ההבנה שלה.
וגם כשזה לא הגיע לידי ויכוחים ממש, העקיצות או ההערות היו
מעצבנות באותה מידה, במיוחד כי ליאת הציגה את העניין כאילו
לנועם זה מפריע פחות, וכאילו זה נתון בשליטתו. היא גם לא
הפנימה שכמה שהיא עצובה שהם לא נפגשים, היא לפחות בבית והוא
סובל במוצב.
ובכל זאת, למחרת הויכוח, הוא יותר חשש מכעס. היתה לו הרגשה שאם
הדברים יימשכו ככה, הפרידה לא תהיה רחוקה.
רק המחשבה על זה הקפיאה לו את הבטן. עם כמה שהוא לא רואה אותה
הרבה, וכמה שהם רבים, ליאת הייתה כל כך חשובה לו עד שהיה קשה
לו לדמיין איך הוא מחזיק מעמד את החודשים הקרובים של הקו
המסריח הזה בלי לדעת שהיא שם בשבילו.
נועם גם חשב על זה שבסוף שבוע הזה הם יהיו שנתיים ביחד.
תמונות מהשנתיים האחרונות רצו לו בראש. התמונות הפכו לזכרונות
שהפכו לגעגועים, והגעגועים הטריפו אותו. השמירה לבד רק החריפה
את העניין. הוא החליט לצאת הביתה מחר בכל מחיר. אחרי החלפת
יציאות באיזה קומבינה מעוותת, הוא היה אמור לצאת מחר ולסגור
מעל 28, דבר שיכול להיות בעל השפעה בלתי הפיכה על בריאותו
הנפשית.
אבל העיקר שהוא יוצא והוא ייראה את ליאת. הוא החליט להפתיע
אותה, הוא הגיע הביתה בשעות הצהריים המאוחרות, פינק בכמה שעות
שינה וקם עוד יותר עייף.
וככה עייף, שמח ונרגש נועם נסע למועדון רק בשביל שליאת תלעס,
תירק ותדרוך לו על הלב באותה רגל שבה בעטה לו מטאפורית בביצים.

עכשיו, יושב בחדר ומסתכל החוצה מהחלון לאופק, הוא ניסה להתמודד
עם ההרגשה שכל כך פחד ממנה שלשום ועם תוספת העלבון מהבגידה,
הוא לא ממש הצליח. הכל התערבב לגוש שהכביד לו על הלב. הנוף
מחוץ לחלון נהיה מטושטש, "יופי, לוחם באחד הגבולות המאויימים
של המדינה מגלה את הצד הנשי שבו".
נועם קם, עשה סיבוב, מחה את הדמעות ובעט בתיק מהצבא שהוא עדיין
לא פרק מאז שהוא חזר הביתה. הוא התיישב מול החלון מסתכל החוצה
ומנסה להרגע. פתאום הוא ראה משהו שרוקן לו את הבלגן מהראש. שם
באופק, דרומית לבית שלו בקריית גת, השמש או יותר נכון קרני
השמש יצאו מבין העננים. זה היה ממש מדהים.
כאן עדיין גשם שוטף ואיפשהו מעל להב או להבים אולי אפילו באר
שבע השמש זורחת.
התלהבות מילאה את נועם, הוא הסתכל לרחוב לראות אם יש עוד מישהו
ששם לב לזה, ואז הוא ראה את המכונית של ליאת.
"אז היא התקשרה מכאן..." הוא לא ידע מה לחשוב, אבל תמיד הוא
האמין בגורל וזה כנראה היה סוג של סימן. נועם החליט לזרום עם
זה וירד למטה אל ליאת.

אחרי כמה דקות -

גם אחרי שהוא התיישב וסגר את דלת המכונית ליאת לא שמה לב שנועם
באוטו. היא היתה עדיין שקועה בעצב, ראשה קבור בין ידייה.
"ליאת... ליאת, תסתכלי, את חייבת לראות את זה"
ליאת חשבה שהיא נרדמה ושזה איזה סוג של חלום. היא הרימה את
הראש וראתה את נועם לצידה.
"לא שמעת שכשאת בוכה את לא יפה?" נועם אמר בחיוך "קחי"
הוא נתן לה טישו ואחרי חצי דקה היא כמו חדשה. "על מה להסתכל?"
נועם לא הבין בהתחלה, "אה, לשם." הצביע לכיוון החלון בצד שלו
ונשען אחורה כדי לאפשר לה לראות.
"וואו, זה יפה!"  ליאת אמרה והסתכלה על נועם. מה שהיא ראתה לא
היה בדיוק מה שהיא ציפתה לו.
נועם אמנם שם ומיוזמתו, אבל הוא לא הרגיש בנוח, הוא נראה ממש
מבולבל ונבוך.
היא הכירה אותו מספיק טוב "חשבת שזה סימן, הא?" הוא הסתכל מחוץ
לחלון ואז עליה "כן."
"אתה רוצה שאני אסביר לך את אתמול?".
הוא עצם את העיניים והשעין את הראש אחורה "לא".
"אז אולי תספר לי אתה על אתמול?"
נועם פקח את עיניו ושוב הסתכל מחוץ לחלון,
"הא, לא משהו מיוחד. הפכתי 72 עולמות כדי כן לצאת. כי חשבתי
שלהפתיע אותך יהיה רעיון טוב. בדיעבד, תלוי איך מסתכלים על זה.
אני הפתעתי אותך, את הפתעת אותי, לא יודע כמה טוב יצא מזה
בסוף."
ליאת שיתפה את נועם במה שעבר עליה במועדון אחרי שהוא הלך.
"כשבסוף הגעתי הביתה, לא יכולתי להרדם. כל כך פחדתי שזה הסוף
וכל כך התגעגעתי אליך עד שכל הלילה ישבתי והסתכלתי על תמונות
שלנו ביחד, ועל כל הדברים הקטנים שאני שומרת - הכרטיסים של
האוטובוס אז כשירדנו לאילת, כרטיסים מהסר..." נועם הסתכל עליה
"ליאת," הוא הפנה את המבט קדימה והיא יכלה לראות שהוא מתאמץ
לעצור את הדמעות "טעיתי!". ליאת בעצמה התחילה לדמוע שוב, יודעת
את התשובה אבל מתפללת לנס היא שאלה "טעית לגבי מה?"
"זה לא היה סימן, טבעי שלא יורד שם גשם. זה פשוט איזור מדברי
יותר. ובכל מקרה זה לא יעבוד." נועם השתתק ונשך את אגרוף יד
ימין. ליאת רעדה ורק אחרי שסגרה את החלון הבינה שזה לא מהקור.
"למה לא נועם? אתה יודע שזה היה משהו חד-פעמי, חסר משמעות
שנסחפתי אליו בטעות, מאלכוהול, לא יודעת למה. היית דורסת את
יניב ולוקחת רוורס אם זה היה גורם לך להרגיש יותר טוב."
"זה לא ילך כי מעבר לבגידה שהיתה פה, הכאב האמיתי נגרם לי
מההבנה שאני פחות חשוב לך מאשר את לי. ושבכל מקרה אני כנראה לא
מספיק נוכח בשביל לעמוד בדרישות שלך מחבר.
ככה שיש כאן התפשרות של שנינו. אולי את מוכנה לחיות עם
ההתפשרות שלך כי היא פחות כואבת מהפרידה. אבל בשבילי להשאר
איתך כואב באותה מידה, בעצם זה כאב כפול. ולמרות שאני נורא
אוהב אותך, אולי אם נפרד,אני אשאר רק עם כאב אחד."
מזה ליאת פחדה, היא ידעה שעכשיו נועם כבר לא ישנה את דעתו. היא
בכלל לא ניסתה לשכנע אותו, היא רק רצתה "נשיקת פרידה?"
נועם פתח את דלת המכונית ועם רגל אחת בחוץ הסתכל עליה ואמר
"אני רוצה... כמה שאני רוצה! אבל לא יכול."
הגשם נפסק, החריקות של המגב האחורי נעשו בלתי נסבלות. ליאת
כיבתה אותו ואת הרדיו ונסעה בוכה הביתה. נועם עלה הביתה
במדרגות.
                         

השם של הסיפור הוא השם של השיר שליאת מקשיבה לו באותו קטע
בטיזר הוא של ה-cocteau twins וזה מהפסקול של משחקי פיתוי, שיר
שיחד עם ליאת היווה השראה לסיפור.