הוא לא אמור לחזור הביתה עכשיו, אז היא עומדת ליד חלון בקומה
השנייה, צופה בו כשהוא נכנס לחניה אבל ממשיך מעבר למקום הקבוע
שלפני הכניסה ועוצר כמעט על הגדר החיה, והיא אמורה לשמוע את
טריקת הדלת אבל היא לא שומעת, היא מקשיבה אבל היא לא שומעת,
ובפליאה היא פונה לאט מהחלון, יורדת במדרגות, ובדלת, כשעוד יש
זמן לשמוע את הצעדים שלו, היא לא שומעת אותם, וכמו סהרורית היא
ממשיכה לזוז לאט לאט, כאילו נעה בחומר דחוס אבל שקוף, כמו מים,
ובקצה השביל היא רואה אותו, יושב עדיין מאחורי ההגה, למרות
שהמנוע מכובה, והדבר הלא נכון הבא הוא, כמובן, זה שהוא נשען
קדימה, ידיו על ההגה, והכתפיים שלו רועדות, והיא רואה שהוא
בוכה... הוא ממש בוכה... ובאותה שניה היא מבינה בחדות שהחיים
שלהם נחתכים לשניים, למרות שהיא, בהליכתה האיטית אליו, לא
יודעת איך, או למה.