הגורל של רן התאכזר אליו כבר מתחילה, המילים "יתום מלידה" אינם
מזמנים מחשבות אופטימיות ממילא. מאז שתפס את עצמו בידיים, חובה
לציין שבגיל מוקדם מאוד, היה מטייל לו הלוך ושוב בין משפחות
אומנות, עד אותו היום שנחנך לבגרות, גיל שמונה עשרה, המערכת
פלטה אותו, לאן? לרחוב, לא פחות ולא יותר.
הפעילות ברחוב הייתה שוטפת, בעיקר לא חוקית, אולם המדינה
החליטה לוותר ממזמן על הפרובינציה הזאת. רן היה מעולה בכל, הוא
השתלב בנקל, תוך זמן קצר כל אדם שני היה אומר את שמו, מילה היא
כבוד והכבוד שלו היה מן הגבוהים ביותר.
"לאדם יש כשרון, הוא פשוט טוב בכל", כך כל אדם שתזכיר לו את
השם "רן" יגיד, הגדולים ביותר אף לא יערערו על כך.
במהרה החליף לו סולמות והגיע למאה, כמו במשחק ההוא שהיינו
משחקים בילדות, רן היה הצמרת הגבוהה, הוא היה מניף אצבעות לכל
עבר ודברים היו נעשים. אדם בעל תושייה ויכולת שאנשים מתקשים
להבין מאיפה רכש לו היתום.
"רן, שמע בנאדם, יש איזו בחורה שאנשים ברחוב אומרים שהיא חבל
על הזמן, חשבתי שאולי אתה רוצה לנסות אותה".
"שלח אותה אליי בערב, נקייה אבל".
"רן, ככה אתה רואה אותי? הכי טוב בשבילך".
מיכל הייתה מופתעת, הייתה כפויה כמו תמיד, אבל היא נלקחה
לדירה, "לדירה?", החלה חושבת לעצמה. הדירה נראתה סבירה, אפילו
רהיטים היו בה. היא שמה ידיה על חולצתה והחלה בתהליך ההתפשטות,
לפני שהספיקה עצר אותה הגבר, "לא, לא כאן", הוא הפנה אותה לחדר
האמבטיה, חייך אליה, "תתקלחי", אמר ומיהר ולסגור את הדלת. מיכל
הריחה משהו שרוף בעניין אבל החליטה לזרום, לא הייתה לה ממש
ברירה, הגוף שלה דרש את הסמים שהיא התכוונה לרכוש לאחר מכן.
הבחור קרץ אל רן, "הנה היא, תהנה", לאחר מילותיו אלה פנה
לדרכו. מיכל נעמדה ערומה כביום היוולדה אל מול הבחור החסון,
היא לא רעדה, לא פחדה, הייתה רגילה לכאלה מצבים. מיכל הייתה
עדיין טיפה מופתעת שמדובר בדירה ולא באיזו סמטה מצחינה בין
הבניינים.
רן הביט בה ארוכות, לא על גופה אלא על עיניה, לתוך עיניה, הוא
ראה את הכאב בתוך עינייה הירוקות. רן זרק חולצה שהייתה על הספה
אל עבר מיכל.
"מי את?".
"מיכל, למה זרקת לעברי את החולצה?".
"תלבשי אותה, לא יאה שתעמדי ערומה, מה את עושה כאן בכלל?".
"מה החקירה הזאת, תזיין אותי כבר ונגמור עם זה".
רן היה מסוקרן, רצה לדעת מיהי, הוא המשיך לשאול את מיכל שאלות,
אולם מיכל סירבה לדבר על עצמה, רק החל לדבר במקומה. מיכל
התיישבה על הספה וצפתה בו כל הזמן הזה.
רן סיפר למיכל הכול, היה הייתה הבנאדם החי הראשון ששמע הכול
מרן, פרט אליה הייתה אימא, יותר נכון הקבר של אימא, אותה האם
שרן לא הכיר. לאחר שרן סיים לשפוך את ליבו מיכל החליטה לעשות
זאת גם כן, מובן שסיפורה היה אף יותר כואב, נפשית ופיזית.
היא סיימה את דבריה במילים, "אם היה לי הכוח, הייתי רוצחת
אותו, את אבא שלי".
"זה באמת מה שאת רוצה, מיכל?".
מיכל הנהנה.
"כך יעשה, את לא צריכה לדאוג עוד, את איתי".
רן קירב את מיכל אליו, נשק לה על המצח וחיבק אותה.
"תבטיחי לי שתצאי מכל זה?".
"בתנאי שתבטיח לי את אותו הדבר".
