כלבים נובחים. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, הכל כל כך מטושטש.
ממש כמו בחלום רע מאז שהייתי בת עשר ודימיינתי מפלצות בארון.
עכשיו המפלצות עברו מן הארון למציאות - אבל לפחות מן הארון אני
כבר לא מפחדת. ממנו אני כן מפחדת. מה לעשות, זה עצוב, כן, אבל
אני מפחדת בכל זאת. רפלקס. אני מנסה להיות אופטימית, אבל האימה
חזקה ממני. אני מודה, זה לא ממש נורמלי. זה בסדר, שומדבר כאן
אינו נורמלי.
מה שבאמת מוזר, זה שאני בכלל לא מפחדת מהחושך. בחושך אף אחד לא
רואה אותי כמו באור היום, עם כל הפסים והנקודות. אנשים אף פעם
לא חלקים ורכים. רק שחלקינו יודעים את סוד האשליה, ואחרים לא.
אני לא יודעת; חבל. מאוחר מדי עכשיו, האימה כבר נמצאת בחדר
המדרגות. דופקת, נכנסת.
ערב טוב, יקירי.
רציתי רק לומר שזה לא אשמתי, ואני מודעת. לא צריך להביא לי
רופאים כדי לומר לי את זה. אבל יש גם את החלק היום יומי שלי.
החלק הפחות חכם, ההיסטרי, המשותק. האישה. בפנים אני כבר מזמן
לא אישה, רק מודעות עייפה ומאוכזבת. מבחוץ, הישתנתי, אבל לא עד
כדי כך. על פני דווקא לא רואים. יש לו דרכים. מי צריך מכוערת?
בכלל, למדתי שישנן מאה אלף דרכים להכאיב ללא סימנים פיזיים. אך
האישה נעלמה.
אלו לא מחשבות. אלו פיסות אילמות של מחשבות, כי לחשוב בקול רם
אסור לי. אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוד, מאוד חברותית. אבל
לא עכשיו. בחלום הבא, אולי, מעבר לסיוט. הכל נדחף, ואני כבר
מזמן לא פה. איזה קור כלבים, קיבינימט. כל כך קר לי מבפנים,
אני אפילו לא שמה לב שכולם סביבי מתים מחום. הקור הזה בא
מבפנים, והעצמות שלי כואבות ממנו. באשמתו, אני יודעת. אף פעם
לא היה לי תסביך האשמה עצמית. אולי זה דווקא חבל - כבר מזמן
הייתי גומרת עם זה, אילו חשבתי שזו אני. בגלל שאני עוד מקווה
לנצח (למות אחריו?) - אני לא מסוגלת, פשוט לא.
ואולי זו פחדנות?
אוקי, אחד אחרון וזהו. אהה.... איפה היינו? כן. הקור. הכלבים.
הכלבים נובחים. הערב יורד. הרחובות מתרוקנים. בדירה ליד מישהו
מערבב תה בכפית. נענע או לימון, וסוכר אחד וחצי. טלויזיות
נדלקות. עדיין קר לי, מאוד. הוא יושב מולי. זה לתמיד, הסיוט
הזה? בא לי לצחוק, אבל אני כבר לא יכולה. אנחנו מדברים, אבל
אני שותקת. הפה זז, הלשון נעה, קולות יוצאים, אבל שומדבר לא
משתנה. אף פעם. רק גלי הקול רוטטים הלוך ושוב. חבורה אחת בכל
זאת יש לי. סגולה, גדולה, כואבת. היא נמצאת על גוף הנשמה, ישר
על הלב.
שתיחנק, יא חולירה. | 