אני לא יודע מה אני רוצה. יש לי את שני, עוד מעט הכל יהיה טוב
איתה. היא תאהב אותי. היא תרצה אותי. היא גרה קרוב. היא
מדהימה. אבל זה עוד מאט. זה עוד מאט כבר הרבה זמן. נמאס לי
לחכות.
אבל מצאתי את ניצן. היא גורמת לי לחייך. היא קטנה וחמודה. רק
שנה מתחתי. בחוגי סיירות. היא אוהבת לטייל. אני הייתי בפוזיציה
מגוככחת, והיא הסתדרה עם זה יופי. היא לא צחקה עלי, היא צחקה
איתי. גרמתי לה לחייך. היא היתה שבוזה, אבל אני באתי, ואז היא
חייכה. היא היתה שמחה. היא הוציאה לי לשון כשהיא ראתה אותי.
אני שרתי לה. והרבה. והיא שרה איתי קצת. היא חייכה. הרבה. לא
עזרתי לה כמו שרציתי לעזור לה, אבל היא חייכה. זה בטח שווה
משהו. לי זה שווה משהו. היא גרה רחוק ממני. זה יהיה סיפור
להיות איתה. סיפור שאני יותר מרוצה לשמוע. אבל אולי אני רוצה
להיות עם שני, שעושה לי חיים קשים כבר הרבה זמן. ניצן הוציאה
לי את התמונה שהיתה לי בראש של שני. אני לא כל כך יכול לדמיין
איך היא נראית, לעומת זאת, את ניצן, אני זוכר פרפקט. בעיקר את
החיוך, אבל ממש את הכל, אפילו מה היא לבשה ואיך השער שלה עף
ברוח כשהיא הלכה מהר. היא נגעה בי. עכשיו הכל טוב.