"תעצמי אותן", התחננת, "בבקשה..."
אבל אני בשלי. שופכת מילים כי פתאום הן היו שם. כמו שמעולם לא
היו. מילה ועוד מילה, בלי חוט מקשר, בלי שום הגיון.
ניסית לתפוס את ידי, לאחוז בי. אבל אני לא התכוונתי לוותר. לא
עכשיו. המלחמה שלי הייתה בעיצומה ואסור היה לי לאבד את הריכוז.
אף לא לרגע. התהלכתי בחדר הלוך ושוב. כבר שותקת. שקועה
במחשבות. ואתה מאחוריי. נכנס לטירוף שלי.
פתאום נעצרתי. עצרת גם אתה, מבולבל. את המהלך הזה לא צפית.
הסתובבתי, מביטה בעיניך החומות.
"אני צריך ללכת", אמרת, מנצל לרגע את הריכוז שברח. משפיל את
מבטך, נועץ אותו בכפות רגליי. המשכתי להסתכל לאותה נקודה שבה
היו קודם עיניך. בלי לזוז. בלי למצמץ. רק הדמעות מתחילות
להבנות בתוכי. מוכנות לשריקת הזינוק שלעולם לא נשמעה. הרמת שוב
את ראשך. מעולם לא היית מסוגל להסתכל לי בעיניים ליותר מכמה
דקות. אבל תמיד היית חוזר ומביט בהן שוב. "הן מהפנטות אותי",
אמרת, "כל כך הרבה סכנה במבט תמים אחד. בעצם, אין דבר כזה מבט
תמים. לא אצלך."
וצדקת. כמה שצדקת.
"אני... אני מצטער", לחשת, התקרבת אליי, מניח את ידיך על כתפיי
והן, כמבינות את הרמז, שיחררו עצמן. רק אז קלטתי כמה אני
מתוחה. יד שמאל שלך נשלחה לפניי, מלטפת. עוצם את עיניי
באצבעותיך. "סוף סוף", לחשת בנימת ניצחון. שפתיי נפתחו מעט
לחיוך, מנסה לא להסגיר את קיומו, אבל ממך מעולם לא יכולתי
להסתיר דבר. הרגשתי את שפתיך על שלי, נוגעות לא נוגעות.
כשפקחתי עיניים, כמה שניות מאוחר מדי, כבר לא היית.
ליקקתי את שפתיי כמחאה. מכניסה לתוכי את הטירוף שבך.
קאמרה אובסקורה - תא מאופל המשמש לשיקוף נוף או פנים של חדר.
בצידו האחד נקבע פתח צר לאור, והתמונה המתקבלת על הקיר שממול
נראית הפוכה ומוקטנת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.