אמרתי לו, "נורא צפוף לי אצלך, נורא מלחיץ." דווקא בהתחלה נראה
בעיניי נורא יפה התאורה העמומה הזאת, וגם החמאתי לו על זה, אז
הוא לא כל-כך הבין. "למה? משהו לא בסדר עם הקפה?"
"לא, זה לא הקפה," התחלתי. "זה העניין עם התאורה, שיש פנס אחד
פשוט, כדי שהיא תהיה עמומה כזאת, 'מחמיאה' אפשר לומר, אבל יש
גם את כל הנורות-פלורסנט האלה, עם האור הלבן שלא מעייף את
העיניים. זה רעיון טוב, אבל יחד עם כל השטיחים על הרצפה, וכל
הקישוטים על הקירות - אני מתכוונת, לפחות התקרה הייתי מצפה
שתהיה לבנה, שיהיה אפשר להסתכל עליה באיזי, בלי לחץ, אבל...",
התחלתי להסתבך. אמרתי: "התקרה שלך עמוסה מדיי."
הוא נורא הובך-נעלב-נעצב, אבל לא הסכים, ואמר, "מה עמוסה?
אפילו לא צפופה!" ומייד שלח את הזנב שלו וניתר ונתפס באחת
המנורות. "רואה? יש מספיק מקום. בואי, תנסי!". צפיתי בו עוד
קצת כשהוא מסתובב ברחבי התקרה עם הידיים הארוכות שלו והרגליים
הארוכות שלו והאצבעות הארוכות שלו, וכשהרגשתי שאני רוצה לראות
עוד פרשתי כנפיים והתחלתי להתרומם אל התקרה.
יש משהו שמאוד מרגש אותו במטר שמפריד אותי מהריצפה, ברגעים
שבהם אני ניתקת ומנותקת: הוא ישר התחיל לנסות לרוץ אליי מאחורה
כדי להסתכל לי על הכנפיים, שמשהו בהם תמיד מאוד ריתק אותו.
ואני גם הסתובבתי, אבל סביב עצמי, כי רציתי לראות לו את הפנים
ולהסתכל לו בעיניים, ולא סתם להרגיש אותו מאחוריי, תוקע את
המבטים שלו בכנפיים שלי, וגם בגלל שעם כל ההתרוצצות הזו בולט
נורא העניין שלעוף ולטפס על התקרה זה בכלל לא אותו הדבר.