כך הכל התחיל וכך זה צריך להסתיים, ומי שמפקפק בזה, הרי הוא לא
יודע מה טיבה של האהבה, אותה מסוגל לתת אדם, כדי לזכות שוב
באושר שאבד לו.

הכל התחיל בגיל צעיר, בעודי נוסע כל שנתיים עם הורים שלי
לאכסניית נופש קרולינה-בוגז במרחק של  כשבע שעות מעיר בה אני
גרתי.
גרתי בעיר גדולה עם מעט תושבים, שעד לפני כמה זמן היתה לעיר
שקטה. בעיר הזאת טיירות לא מפותחת, לכן נסענו אני והורים שלי
פעם בשנתיים לנופש, לים.
כאשר הינו מגעים לאכסניית נופש, אבא שלי תמיד היה נשרף כי יש
לו עור רגיש ולכן היה נשאר כל הזמן בחדר, אבל אני ואמא שלי
הינו הולכים לשחות. למרות שלא ידעתי לשחות כלל, לא פחדתי להכנס
אל המים, תמיד הייתי נכנס הכי עמוק שהיה ביכולתי, והייתי מבלה
שם הרבה זמן בלי להרגיש איך הזמן חולף. לא היה איכפת לי אז מהו
גובה גלים או איזה דגל מונף, העיקר בשבילי היה "לשחות".
בפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי שם וגם בפעמים אחרות, אני זוכר
שתמיד מצאתי שם "אהבות קטנטנות", לא משנה עם הילדה היתה מבוגרת
ממני או צעירה ממני, אני התחברתי אתה ותמיד הינו מבלים זמן
ביחד, אם על יבשה ואם במים. איך שתמיד הינו עוזבים, הייתי שוכח
את מי שהכרתי, אבל תמיד קיוויתי שבעוד שנתיים אני אפגוש אותה
או מישהי אחרת כדי להעביר זמן בכיף שוב.
בהיותי בן 10 ,עברנו אני והורים למקום מגורים חדש.  
שנתיים לאחר מכן, בכיתה ו', היתה שנה של איכות הסביבה וביה"ס
שלי החליט למקד את תלמידיו בחוף הים, חוף שלא היה רחוק מאתנו.
ארגנו שלוש כיתות כולל את שלי ושלחו אותנו לנקות את החוף. כל
היום הסתובבנו כמו עדר עזים עם שקיות ניילון שגדולות מאתנו פי
שתיים עד אשר הגנו לזמן של הרחיצה בים. אני, למרות שעדיין לא
ידעתי לשחות, נכנסתי למים והתחלתי "לשחות", כפי שהייתי עושה
כשהייתי קטן, עד לאותו רגע שלא אשכח בחיים.
פתאום אני מרגיש שגלים מתחילים למשוך אותי אל הים הפתוח, עוד
ועוד התרחקתי מן שאר החברים שלי, מרוב הפחד בלעתי את לשוני,
ובכל הכוח שהיה לי ( לא הרבה ) ניסיתי לתפוס עם ידיי ורגליי את
חול הים שהיה מתחתיי. אני לא נזכרתי בשום דבר מחיי, אני רק
חשבתי איך אני אמשיך לחיות אם אני אמות. כל זה קרה לא יותר
מדקה. למזלי הרב היתה שם אבן ענקית בגודל שלי ובה החלטתי
להעזר. ידיי היו שרוטות ורגליי קיבלו יותר מכות מאשר בכל חיי,
אבל היה בי כח לרצות לתפוס באותה אבן שבאמת קישרה אותי בין
החיים למוות. לא יודע איך, אבל למרות הכח הרב של הגלים שמשכו
אותי אל הים הפתוח, הם באותה צורה ואותו כח "זרקו" אותי בחזרה
לכיוון החוף, ומזלי אל האבן. אני ניסיתי לתפוס בה בכל מקום
האפשרי ולאחר מאמצים מרובים להאחז בה ובעוד הגלים מושכים אותי
חזרה אל הים, טיפסתי עליה. ניסיתי להרגיע את עצמי, ירדתי מצידה
השני של האבן והתקדמתי בכל הדרך האפשרית, במהירות אל החוף.
ברגע הראשון היה לי כל זה מצחיק , איך שכמעט לא טבעתי וניצלתי,
אבל מאז אני לא מסוגל להכנס לים עם גלים. אולי רק עד לגובה
הברכיים וגם לא רחוק מחוף הים.
שנה לאחר המקרה התחלתי בשיעורי שחייה והתקדמתי מהר. למדתי
לשחות טוב ובכל סוגי השחייה, אם זה חזה או פרפר. אני התחלתי
לאהוב בריכה, אני התחלתי להרגיש שם בטוח, כפיצוי על פחדי מן
הים. בבריכה אני יכול לבלוע מים ולא אבהל, בבריכה אני יכול
לאבד את בגד-הים שלי ולא אתרגש, בבריכה אני יכול לקבל התקבצות
בשתי רגליי בעומק של שני מטר וחצי ולא אפחד, אבל אם אני רואה
גלים, אפילו שהם לא גדולים ולא מפחידים כלל, בים, אוחז בי פחד
של טביעה. הו אם יכולתי למחוק את הזכרון המר הזה לתמיד.
כך זה נמשך, עד שלא פגשתי אדם מאוד חכם. בשיחה שלי אם אותו אדם
חכם גלשנו לנושא של ים ושל גלים ולא יכולתי שלא לספר על סודי,
על פחדי הרב מן הגלים. אותו אדם חכם, חשב ואמר מילים, וכל אחד
יסכים אתי, אמר מילים שיכולים לשנות ככה, במהירות הבזק, את חיי
או חיי כל אדם אחר, שפוחד מגלים.
האדם החכם אמר שאותו פחד ניתן לסלק אם יקרה לי משהו מאוד משמח
באותו המקום שבו קיבלתי את פחדי. הכוונה היא, כנראה, שאם יקרה
לי דבר טוב ומשמח, שימלא אותי באושר, אז לא ישאר מקום לפחד,
ופחדי יעלם כאילו ולא היה כלל.
טענה מאוד יפה ומסכנתה היא שרק כך זה צריך להסתיים, לפחות
לדעתי; הסוף לייסורים יגמר כאשר אני אשחה ואבלה בים עם האדם
הכי מיוחד בשבילי עליי אדמות.
וכך, בעתיד הייתי רוצה לראות את עצמי עם אותו אדם מיוחד, יושב
מחובק איתו על חוף הים, בעודנו מתחממים מהרוח הקרירה הימית של
הערב, לאחר רחיצה נעימה בים. הייתי רוצה לראות את עצמי מסתכל
עם אותו אדם על השקיעה היפה, על השמש האדומה והעייפה, על
העננים הקטנים ממש כמו שערות ועל הגלים שכבר לא מפחידים אותי,
ואני יושב ונזכר באותם המלים שאמר לי פעם אדם חכם שפגשתי,
המלים שהפכו את עולמי והחזירו לי את האושר הרב שאבד לי באותו
ארוע שכבר לא יכול להפחיד אותי יותר, כי אני התגברתי עליו
בעזרת האדם החשוב ביותר בשבילי עלי אדמות.
אולי תחשבו שאני מגזים, אבל, אותו האדם המיוחד, הוא אותו האדם
החכם.
הייתי רוצה לראות את עצמי, יושב עם אותו האדם המיוחד והחכם על
חוף הים, מסתכל על השקיעה היפה וכל היופי הסובב אותנו, והייתי
רוצה לומר לה תודה רבה, כן לה, לאותו האדם המיוחד והחכם; תודה
רבה על המלים החכמות שאמרת לי, מילים שהחזירו לי את האושר הרב
שאבד לי ונתנו לי ים של אהבה.