בבקשה שלא תירד לי הדמעה בבקשה... אולי אחשוב על משהו אחר
שאשכח את הכאב.
אני כל כך מנסה לא לבכות, כל כך אז הלב לא נותן... הוא רוצה
לפרוץ, הוא רוצה להוציא את הכאב.
כמה שזה קשה כל כך קשה.
הבטחתי לעצמי שלא אבכה ליד בחורים במיוחד לידך, הבטחתי  ולא
קיימתי.
עכשיו אני עומדת מולו בוכה כמו תינוקת, בוכה ולא מפסיקה הלב לא
נותן לי להפסיק, הלב רוצה להוציא את הכאב!
תמיד ידעתי שאבכה בפרדה ידעתי שאוכל לבכות אבל לבכות לבד בלי
שהוא יראה אותי... חשבתי שאני מסוגלת לשמור את הכאב לעצמי
לשומר אותו מספר דקות או כמה שעות ואז  כשהיה לבד בבית לפרוץ
בבכי, להוציא הכל החוצה להיפטר מהכאב ולהתחיל מחדש.  חשבתי...
אך לא הצלחתי.

רואה אותי עכשיו, רואה אותו בעניים מלאות דמעות, הוא מסתכל
עלי. הוא לא חשב שאקח את זה ככה, כל כך קשה בסה"כ היינו חצי
שנה זה לא נישואים ככה בטח הוא חשב.
הוא לא הבין למה הדמעות באו הוא לא ידע למה הן הצטרפו. אחרי
הכל "נהנו ביחד זה לא משהו רציני" ככה הוא אמר לי וככה הוא
חשב.
הוא לא ידע שאני אוהבת הוא לא ידע שאני קיוויתי, קיוויתי שאוהב
אותי, קיוויתי שיהיה לו מקום בלב בשבילי, אבל לצערי רק
קיוויתי.

באחת בשיחות שלנו דברנו על אהבה ממבט ראשון, הוא לא האמין
בזה... אולי בגלל זה הוא לא לקח את הקשר שלנו קציני.
הוא לא ידע שאני התאהבתי בו במבט ראשון!
הוא לא ידע שקיוויתי שהוא התאהב בי ושנהייה מאוהבים ושאולי
בסוף נגמור את החיים ביחד . הוא כל עולמי, הוא הדבר הכי חשוב
לי בעולם.
כשדיברנו  על אהבה ממבט ראשון חשבתי לעצמי שאהבה כזאת היא אהבה
נצחית, אהבה עולמית. ואנשים שככה התאהבו הדבר הכי חשוב להם זה
בני זוגם.

יושבת מולו עכשיו חושבת מחשבות ואז עולה לי בראש " אולי זה לא
אהבה ממבט ראשון , איך אני יודעת שזה אהבה ממבט ראשון אחרי הכל
בחיים שלי לא התאהבי ככה. אולי זה סתם משפט שבכלל לא
נכון...אבל עם זה לא אהבה ממבט ראשון למה אני פה בוכה מולו ,
למה ללב שלי כאב כל כך?" חשבתי לעצמי וניסיתי להשיג תשובה.
אני לא מתחרטת שפגשתי אותך, אני לא מתחרטת שאני התאהבתי בך
ברגע הראשון שראיתי אותך, אני לא מתחרטת על הזמן שלנו ביחד,
אני לא מתחרטת על זה שנפרדת ממני- אני מאמינה שעם אלוהים קבע
שניפרד אז נפרד זה הגורל ואי אפשר לשנותו. אני מתחרטת רק על
דבר אחד על זה שקיוויתי , אם לא היית מקווה לא היית כובה כל כך
ללב שלי לא היה כאב כזה גדול.

"אני לא כועסת עליך" אמרתי" אני...פשוט זה קשה לקלוט את זה ,
זה קשה לחשוב שאני לא אנשק אותך בבוקר את הנשיקה שלנו" לא
ידעתי מה לומר .אבל ידעתי שאני לא  כועסת עליו שהוא זרק אותי .
אני כעסת על עצמי שלא יכלתי לשמור על הדמעות ,שלא יכלתי לשאת
את הכאב עוד קצת זמן..היית חייבת לבכות!
רציתי שיחשוב שאני חזקה , לא רציתי שירחם עלי, לא רציתי שידע
... שידע שאני אוהבת אותו !!!
זה הסוד שלי ורק שלי, זה שמור בלב שלי ולא יצא לאף אחד. תמיד
תישאר בלבי אתה האהבה ממבט ראשון שלי.

בערב כאשר חזרתי הביתה לחדרי ורציתי לבכות דווקא עכשיו לא יצאו
הדמעות.
אני לא מבינה למה שלא כשצריך אותן הן יורדות וכשצריך  אותך הן
לא יורדות?
אז חשבתי לעצמי..." אולי כשכבר לא כל כך כאב בלב הן לא יורדות.
אבל לא יכול להיות הוא אהבת חיי לא יכול להיות שכבר לא כאב
לי... אולי הוא היה רק הדלקות ממבט ראשון ולא אהבה אחרת היית
עכשיו בוכה!".