כל הדרך סחבתי אותו על הכתפיים, והידיים הקטנות והמזיעות שלו
חיבקו את הצוואר שלי בהיסטריה. אפילו מתוך שינה הוא פחד שאני
אעזוב אותו, אנטוש אותו באיזו תחנת רכבת ישנה, על הספסל מול
מכונת הכרטיסים.
כל הדרך סחבתי אותו על הגב, והוא היה כבד, מסריח מעשרה ימים
בלי מקלחת, והדם שלו נזל לי על המדים והתערבב בדם שלי, אבל
במלחמה כולם אחים, ואת אח שלך לא תשאיר מדמם על איזה הר בארץ
רחוקה.
כשהגענו לתחנת הרכבת והתיישבנו על הספסל, הוא תפס לי את היד
בהיסטריה, ולידיים הקטנות שלו, של ילד בן ארבע, הייתה אחיזה
כואבת. הוא נעץ בי ציפורנים והסתכל עליי במבט מתחנן. הוא לא
הבין שאין דרך אחרת.
בדרך נפלתי על איזו אבן ונפצעתי בברך, אבל לא עצרתי לראות אם
נפגעתי. הוא עדיין היה על הכתפיים שלי, והמלמולים האלה שלו פעם
בכמה דקות הם אלה שהחזיקו אותי, נתנו לי את הכוח להמשיך בדרך.
ידעתי שלא משנה מה, לא נוטשים חבר.
כשהשתחררתי מהציפורניים שלו, קמתי ללכת. הוא הסתכל עליי
בעיניים מתחננות, נוצצות מדמעות, אבל שתק. כעסתי. הוא היה חכם
מספיק בגיל ארבע כדי להבין מה קורה, אבל לדבר הוא עוד לא ידע.
הוא הסתכל עליי ושתק גם כשהתרחקתי.
אחרי כמה זמן גם המלמולים הפסיקו, ונדמה היה לי שטעיתי בדרך,
כי בשום כיוון לא היה סימן לאנשים. עצרתי על סלע, הושבתי אותו
בעדינות והשקיתי אותו את מעט המים שנשארו לי. יישרתי את הגב
הכואב והסתכלתי עליו.
כשהלכתי בדרך חזרה ירדו לי דמעות, אבל הן היו כמעט מחוקות
מרגשות. זה היה עניין של הרגל ולא יותר מזה. מחקתי אותו מהמוח.
הרי מההתחלה ידעתי שזה מה שיהיה. אז המשכתי ללכת בחזרה, מלטפת
את הבטן שלי ומתחילה התחלה חדשה.
למרות הגב הכואב, החום הכבד והתקווה שנמסה לה לאט בחום המדברי,
המשכתי ללכת, לא יודע לאן. קיוויתי שמשום מקום תצוץ לה פתאום
איזו תחנת רכבת מלאת רכבות לכל כיוון אפשרי... אחת לבית, למיטה
החמה ואוכל של אימא, ואחריה אחת לאמריקה, לאיזו חופשה ארוכה,
כמו זו שתכננו לנו לאחרי הצבא.
הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על ילד קטן שיושב לו לבד בתחנת
רכבת, עם עיניים נוצצות מדמעות ובלי יכולת לתקשר עם אנשים. הרי
זה כבר לא שינה כלום, הוא בטח כבר עלה על איזו רכבת שתיקח אותו
לעולם טוב יותר. חוץ מזה, אני התחלתי התחלה חדשה.
אחרי חצי שעה בלי מלמולים מצדו, עצרתי והשכבתי אותו על הרצפה.
בדקתי לו את הדופק ולא הרגשתי כלום. ניסיתי להחיות אותו, עד
כמה שידעתי, להנשים אותו, ללחוץ לו על החזה, אבל כלום. פקחתי
לו את העיניים והעיניים הכחולות שלו נצצו, בלי כל הבעה. אז
ידעתי שהוא פספס את הרכבת, כל רכבת שהיא.