"לכל הרוחות" הוא שאג באיטיות. הוא קם מהספה המרוחה שלו וזרק
את השלט על הטלוויזיה ופתח נגדה בנאום שכמותו לא חוותה מימיה
-
"את זונה! את גוזלת ממני את החיים שלי, את החירות שלי. אני
שונא אותך. גרוע מכל, את גונבת ממני את הזמן שלי, הדבר היקר לי
ביותר! אני שונא אותך!"
"אבל אתה אוהב אותי." חייכה אליו הטלוויזיה במגוון צבעים "אתה
יודע שכן, ואני אוהבת אותך"
"אגב, אולי די לזרוק עלי את הדבר הזה? זה די כואב..."
הטלוויזיה נשמעה לו נעלבת
"זה נותן לי תחושה שאתה מזלזל בי." התחילה להסביר את עצמה.
"חוץ מזה, אני אוהבת איך שאתה מעסה את הכפתורים שעל השלט. זה
מענג אותי כל כך" פיתתה אותו עם סרטים כחולים וצרפתית מעודנת.
"לא לא! די. תפסיקי עם השקרים שלך, עם ההתחכמויות שלך"
"תראה..." אמרה בטון רציני יותר "שנינו יודעים שאתה לא יכול
בלי..."
הוא השמיע יבבה עלובה
"למה להלחם בזה? גם ככה אין לך משהו יותר טוב לעשות. שב." היא
דיברה בקול כל כך בטוח בעצמו.
מאחוריו שמע קול דק ועצוב קורא לו
"שב... שב עלי..."
הוא הסתכל אחורנית וראה את הספה היקרה שלו עם עיניים עצובות כל
כך.
"לשבת." הוא מלמל לעצמו "אני אשב."
"חי חי..." הספה השמיעה צחקוק שובב כשהוא התיישב.
"גם אותך אני אוהב..." הוא אמר ונשכב בזרועות פתוחות, בניסיון
לחבק את הספה, הוא הרגיש את עיניו נסגרות באיטיות ואז פקח אותן
בהפתעה כשהבין מה הוא עושה.
"וואוו, החומר הזה כל כך טוב..." מלמל בשלווה, הניח לעיניו
להסגר ונרדם.