נראה שבכל פעם שאני רואה אותך נעלם הזיכרון על כמה שפגעת בי.
כי את מתקרבת עם חיוך מתנצל ומלא אהבה, ובקול כל כך מתוק אומרת
"התגעגעתי".
ואז את שואלת אם אני כועס ויודעת כבר מה תהיה התשובה.
כי אחרי כל כך הרבה זמן, עם הטון המתנצל, אני לא יכול לכעוס,
או להגיד כן.
האהבה שלי אלייך גדולה ממה שאת יכולה לתאר, שבמבט אוהב אחד -
הכל נסלח.
אבל זה כואב, כי לשכוח אני לא יכול וזה מהדהד לי במוח לפחות
פעם אחת ביום. ואני לא אוהב לשחק את המשחק של "את לא מעריכה
אותי" וגם את ממש לא. חברים שלי אמרו לי שאולי אני "חבר לצורכי
משבר" בשבילך, או שאולי אני פשוט לא מכיר אותך אבל תמיד רציתי
לחשוב שהאהבה שלך אלי אמיתית, אבל תמיד כשהגיע הזמן להוכיח,
ניתקת קשר. מערכת היחסים שלנו מעולם לא הייתה מוגדרת והקשר
בינינו
היה מלא מהמורות והפסקות. בין אם זה היה חוסר הטאקט שלך או
הניסיון שלי להוציא ממך איזה שהוא פידבק, תמיד זה היה  שבוע כן
וארבעה חודשים לא. את אחת מהאנשים המשמעותיים יותר בחיים
שלי, אולי בגלל שאת אחת משתיים שבכיתי בגללן.

ה"מכתב" הזה בא במטרה שתביני אותי, אני הקטן והנחמד (אני חושב)
שרוצה שיהיה לך רק טוב.
אם זה לא היה נכון לא הייתי נמצא שם בשבילך בכל הרגעים
הקריטיים, כמו להרדים אותך כשלא היית מסוגלת לישון אחרי התאונה
שלך, ולחזור הביתה באוטובוס האחרון עם מדים שלא החלפתי כי
הגעתי אלייך ישר מהצבא. כל זה נובע מהאהבה העצומה שלי אלייך,
ולכן כואב לי ופוגע בי שאנחנו לא מדברים כבר כמה חודשים, שאת
כבר לא צריכה אותי.
אוהב אותך תמיד...