"נכון שזה לא יכול לקרות? לא יכול לקרות לי"
היא שאלה בתחינה נחנקת את השמיים, או שמא את עצמה.
"זה לא מסיפורי 'לי זה לא יקרה' הרי אף פעם לא הייתי כזאת..."
היא פלטה גירגור חתלתולי עצוב.. שרק הזכיר לה כמה היא לבד
עכשיו.
יפייפיה? כנראה כן, למרות שהיא הייתה נוטה להגיד לא.
חכמה? ללא ספק, אינטלגנטית, בוגרת ויש לה אפילו ציונים טובים.
דכאונית? בהחלט.. מלנכולית ניצחית.. ואם זאת נדמה שהפעם יש לה
באמת סיבה טובה.
עוד דמעה זלגה מהעין הימנית בהגנב, והיא שתקה או שמא בעצם זעקה
לכוכבים האבודים.
צעירונת, ילדונת קטנה בת 16, אך לעיתים נדמה שמבטה טומן עצב
מבוגר.
היא התיישבה בוכייה, עם הרגליים צמודות צמודות לבטן מחבקת את
ברכיה ונותנת לראשה העייף לפול עליהם.. ברגעים כאלה לא הייתם
מביאים לה הרבה יותר מילדה בת 13 אולי...
ולרגע מתגנבת ידה אל בטנה, מעבירה עליה מגע אצבעות רך ומתחנן.
בוררת בראשה את האפשרויות שכולן טומנות בחובן הסוף מבחינתה.
והסוד... או שאולי תחושת הבדידות וחוסר האונים משתלטים עליה
לבסוף והיא נופלת על האדמה הרכה ונכנעת.
גם העובר התמים... גם הוא מצטרף.

הערת המחברת:
היצירה הזאת לא נועדה מעולם להגיע להבנה מחולטת של הקורא.
עמכם סליחה.