אדים עלו מפיו של הזאב כערפילים סמיכים בעודו רץ בקלילות על
השלג, רגליו משאירות חותמם על השלג הרך, הבתולי.
רץ הוא בקלילות בין העצים הגבוהים, ענפיהם עירומים ורזים,
וגזעיהם מכוסים בכפור,
שלא כמוהו, מחכים הם לבוא עונות חמימות יותר, שלא כמוהו, הם
יכולים לחכות.
אך זאבים אינם עצים, זאבים חייבים לאכול.
מדי פעם עצר הוא כדי להתנער ולטלטל מפרוותו הסמיכה את השלג,
שכן ידע באינסטינקט כי אם לא יעשה כן השלג ימס והוא יהיה רטוב,
ואם יהיה רטוב בקור יחלה.
ואם יחלה, ימות.
לשונו משתלשלת מפיו בעייפות, הזאב היה מתוסכל, כבר יומיים מחפש
הוא ציד, אך כל מה שמצא היה גדול או קטן מדי בשבילו, לא יוכל
הוא לחיות על סנאים, אין על יושבי העצים הפרוותים מספיק בשר,
ומהירים מדי בכדי ללכוד מספיק שיהוו ארוחה משביעה.
הזאב נזכר בימים בהם צד הוא בלהקה, להקתו הייתה קטנה, לא יותר
ממספר זאבים, אך מספיקה הייתה לצוד צבאים קטנים, מחשבה על טעמם
של הצבאים גרמה לריר לנטוף מלשונו, וטיפות קרח קטנות התאספו על
השלג.
הוא לא חש חרטה על כך שאינו עם קבוצתו עוד, חרטה אינה דרכו של
הזאב, אך הוא התגעגע לחום גופם של חברי להקתו בלילה, לבשר
הטעים שצדו, למראם של בני גזעו.
אם היה זריז הוא קצת יותר, היה הוא עכשיו מנהיגה של הלהקה, ולא
בודד, אך אין זה משנה.
חרטה אינה דרכו של הזאב.
הוא הריח אותם עוד לפני ששמעם.  הריח היה מוכר, מנחם.
זאבים!
התשישות עזבה את גופו באחת, אוזניו זקורות וראשו דרוך, התקרב
הוא מעל
גבעת שלג רכה והביט בזהירות.
המחזה שראה גרם לפרוותו לסמור בהתרגשות ולרטט לעבור בגופו.
להקת זאבים התאספה לה בקרחת יער, אין הוא ידע כמה, רק שמספרם
גדול ממספר הזאבים בלהקתו הישנה.
רגליו היו דרוכות לרוץ, להצטרף אל גזעו, פרווה אל פרווה, חום
אל חום!
אך חושיו היו חכמים מרגליו, אם ירוץ הוא עתה, קיים סיכוי גדול
שהלהקה תקרע אותו לגזרים, שכן להם הוא זאב זר, שאולי מנסה לצוד
בשיטחם, וגוזל אוכל ממלתעותיהם.
ולכן החליט הוא לעזוב, חשיפה תהא כהתאבדות.
כך החליט לפחות.
אך נראה שרגליו היו עקשניות משחשב, שכן נשאר הוא במקומו, צופה
בהם מבין שיחים לבנים, וכשעזבו, עקב אחריהם, רגליו נעות בשקט
כה מוחלט עד שלא הרעידו אפילו עכביש שלידו עבר.
לא ידע הוא מדוע עשה זאת, רק שחייב הוא להשאר קרוב לאחיו, קרוב
להיכן שהוא שייך.
ימים רץ בעקבותיהם, נח כשהם נחים, וממשיך כשהם, בטנו געשה ברעב
ונצמדה לגבו, אך אם ילך לחפש טרף יאבד הוא את להקתו החדשה,
וכשהם צדו ואכלו, שכב הוא על גחונו והביט בהם,שמח על הצלחתם.
וכך המשיך, עד שיום אחד, העולם הסתובב וחשיכה עמוקה מלילה חסר
ירח הכתה בו.
אם לא היה הריח מעיר אותו, ספק אם היה מתעורר לעולם, אך הריח
של בשר טרי היה כה מעורר עד שאף מן המתים היה חוזר.
לידו הייתה ירך צבי, עסיסית ומלאת דם.
הזאב לא בזבז זמנו במחשבות אלא התנפל על המזון.
רק לאחר שסיים והביט על הירך, זיהה את סימני השיניים, שיני
זאב.
הזאב ידע אז שלמרות שהלהקה החדשה אינה רוצה שימות, אינה רוצה
גם בחברתו.
הזאב סיים ללעוס את העצמות ופנה לדרכו, תחושה קלה של עצב היא
כל מה שהרגיש.
חרטה אינה דרכו של הזאב.