פניו חיוורות כמוות
ושפתיו
בצבע דם קרוש,
משוכות אחורנית
וחושפות שיניים חדות,
כחיית טרף
חולת כלבת וטירוף.
הריר הנוזל מזוית פיו,
מותיר נתיבים שקופים
על סנטרו הלבן,
ומכתים את חליפתו
הדהויה והמחוררת.
עיניו,
חלונות אל ארץ
שכל המבקר בה
לא ימלט עם שפיותו בידו.
דמעות סמיכות של מוגלה צהבהבה
ניגרות מקצה ריסיו הכתומים,
ומצטרפות לנזלת הירוקה
היוצאת מאפו זרוע הורידים.
ובנגעו בי באצבעות מעוותות,
כעצים זקנים שהזמן הכפיפם,
קרות כקבר ומאיימות
להביאני לשם,
אצרח,
ואקווה כי במציאות,
הוא איננו קיים.