ביום שכזה, עם שמש כל כך חזקה וחום איום באוויר, רק ביום כזה
זה יכול היה לקרות. רק יום שכזה היה עלול לקבל את התואר 'יום
של משבר', 'יום של אסון'. יום שישי הארור.

                                       

 
חזרתי ברגל לכיוון הבית שלי מענתושקה. הסתכלתי על העננים
הלבנים שהיו מאוד בולטים על השמיים הכחולים באותו יום.
הקשבתי למוזיקה בדיסקמן שלי (כרגיל), עם התיק השחור והמקושקש
על הגב.הסתכלתי על הדרך שלי.
השיחים, הכבישים הסדוקים, הבתים עם החצרות, כל הדברים שאני
רגילה לראות עמדו במקומם. מהצד כל כמה רגעים עברה מכונית
משפחתית. שמעתי מעליי קרקורים. הרמתי את הראש וגיליתי שמעליי
יושב זוג יונים פטפטניות על עמוד של חברת החשמל, ומרכל עליי...
כמו בסרטים, פשוט היה לי מושלם. אפילו פלטתי צחקוק מרוב אושר.
הכל התאים. חוץ מדבר אחד. דבר אחד שלא היה במקום,  שלא היה
צריך לקרות, שבחיים לא רציתי לזכור ולעולם לא אצליח לשכוח.
אנשים ששומעים מהצד על מה שקרה באותו יום מקולל לא מבינים. אבל
אני מבינה טוב מאוד מה קרה שם, באותו
יום שישי שחזרתי מענת. יום מושלם שברגע אחד קיבל את התואר
"המקולל", "הארור". שילך להזדיין היום שישי הזה. כנראה שליהנות
מארוחות חגיגיות והדלקת נרות אני לא אוכל יותר. כנראה שגם
מיציאות עם כל החברים בימי שישי אני לא אוכל יותר ליהנות.

נשמע לכם קיצוני מידי? או עדיין לא? בעצם סיכמנו שרק אני אוכל
להבין טוב מאוד מה קרה שם... אבל אני אמשיך.

השיר הסתיים ועכשיו כבר שמעתי את מדונה, הפלצנית הזאת. מהצד
שלי עברה מכונית פועלים, כזאת עם מטען מאחורה ועל הגג הצמידו
אליה כמה קרשים אחד על השני שבלטו מעבר לשמשה הקדמית של
המכונית. הקרשים הארורים האלו, הדוממים והחסרי הרגשות האלו.
פשוט הלכו מלפני מכונית המטען הנוסעת והקדימו אותה בכמה
סנטימטרים מעלייה. המכונית נסעה ואני? אני המשכתי ללכת
על המדרכה. שומעת מוזיקה, נהנת מהשמש ומהאוויר הנעים. נהנת.
בחיים לא אוכל ליהנות שוב מיום שכזה.

כמה מטרים לפני יצאו מתוך פתח של איזה בית בהמשך, איש צעיר, בן
20 וקצת, וילדה קטנה יפיפייה על כתפיו. הבית היפה והמסכן הזה.
ההרוס הזה. האוטו עם המטען המשיך לנסוע קדימה, הוא הרי ממהר
הבן זונה. לא שם לב לסביבה.
תיתן טיפת תשומת לב, טיפה!!!
תהייה פחות מרוכז בעצמך, בנאדם!!!
והצעיר בן ה-20 וקצת שיצא מהבית עם היפיפייה הקטנה על כתפיו
פשוט המשיך לפסוע קדימה. לחצות את הכביש. הרי מה כבר יכול
להיות? יישוב כזה שקט... מה כבר יכול לקרות?
חסר אחריות, קצת זהירות לא יכולת כבר לרכוש בגיל שלך?!
הילדה הקטנה והיפיפייה שישבה על כתפיו הייתה אולי בת שנתיים...
שנתיים!!!
עם תלתלים מדהימים קצרים בלונדינים, ועור לבן וחלק שזהר בשמש.
היא הייתה מדהימה. הייתה לה שמלה ורודה עם פרחים ירוקים עליה,
והיא נעלה סנדלים לבנות קטנטנות מתוקות. צחקקה לה. היה לה צחוק
מתגלגל של ילדים קטנים. הכי חמוד בעולם. והצעיר ההוא ממשיך
לפסוע עם הייצור הקטן והמסכן, ממשיך קדימה, לחצות את הכביש.
החיה באוטו, גם היא המשיכה קדימה.
והקרשים הלא אנושיים, גם הם המשיכו קדימה, מקדימים את המכונית.
הם כמו  סנפיר של כריש במהירות אדירה. והילדה מצחקקת.

פתאום בן-רגע נשמעה צווחה. צחקוק שהוחלף בצווחה. זהו. צווחה
ואז דממה. צווחה שלא אשכח לעולם.  היא תמשיך לרדוף אותי
בלילות. צווחה של ילדה קטנה שכרגע פגעו בה הקרשים ישר בראש. הם
העיפו אותה אולי 50 מטר קדימה לפחות.
היא המשיכה להתגלגל על הכביש. התגלגלה בשמלה הורודה עם הפרחים
הירוקים.

אני מרגישה חולשה בברכיים.
לא יכולה לזוז.
לא יכולה לעמוד יותר.
לא יכולה לעכל את מה שכרגע ראיתי...
דיי!!!
התמוטטתי בזעקה על הרצפה ובכיתי. הרגשתי איך אני לא יכולה יותר
לנשום.
הקרשים האלו, אחרי שלקחו בתוך שנייה לילדה היפיפייה את הנשמה
שלה המשיכו לעמוד כאילו גאים, באותו מקום שהיו.
הקרשים האלו. והאוטו ההוא. והצעיר ההוא והנהג.
ויום שישי ההוא, שיישאר אצלי מקולל תמיד.