"אל תפחד ממנו, כולו רעש וצלצולים" הוא אמר את זה בביטחון שיש
לאנשים בלי שכל, "כאפה אחת לראש והוא בוכה שתחזיר לו את
המוצץ". טיפות של רוק אקראי ניתזות לו מהרווחים שבין שיניו
הצהובות, משתחררות מאותיות שדורשות חיבור כלשהו של לשון עם
שן.

רפי היה הערס של התיכון. הערס של החטיבה. הערס של השכונה. רפי
במקרה גם היה שכן שלי. דלת ממול. את כל המשפחה של רפי הכרתי
משיחות הטלפון של אמא שלו לחברות שלה. את כל המשפחה של אמא שלו
הכרתי מהצעקות של אבא שלו בערבי שישי ובצהרי שבת.

"אתה רוצה שאני אתערב?" הוא צועק לי, "תרים עליו איזה אבן כבר
אל תהיה נקבה"

לאמא של רפי היו חלומות. היא חלמה על קריירה בתחום האופנה.
פלאשים של מצלמות קנון שירדפו אחרי האושר שלה. אושר חמקמק כמו
גור חתולים. כשהיא הייתה מדברת על זה עם חברות שלה היה תופס
חיוך קטן וביישני את מקומו על פיה. חברות שלה בטח חשבו לעצמן
שטוב שיש לאמא של רפי חלומות, אבל אני מהחלון הקטן של החדר
שלי, יכולתי לראות בבירור את הדמעות נקוות בעיניה, את היאוש
מסרטט עוד קמט על פניה העייפות.
היו לה חלומות לאמא של רפי. עוד לפני שהיא פגשה את אבא של רפי.
שזיין אותה מוקדם ועשה ממנה כלבה. ככה הוא רצה אותה. שכובה על
הבטן עם גור מחובר לכל פיטמה.
צחקתי כששמעתי אותה קוראת לרפי גור. לחבר את היצור השמן נוטף
הזיעה הזה עם גור כלבים ריחני ונעים היה גרוטסקי בעיני כמעט
כמו המצב שבו הייתי.

"תשמע חתיכת אידיוט" הצרחות שלו מילאו את חלל המוח שלי ושיתקו
אותי לחלוטין "אצלי בבניין לא יגורו שפנים" הוא דחף אותי בכוח
קדימה אל כף יד קמוצה שנכנסה בי ישר באמצע הפנים.

אבא של רפי לא דיבר הרבה. הוא היה מהטיפוסים השתקנים. תן לו
לשם את הרגליים. לראות קצת חדשות. איזה משחק כדורגל של הפועל
תל אביב. אבא של רפי שמר הרבה בבטן. הוא שתה הרבה כדי שלא יברח
לו והבטן שלו הלכה ותפחה כמו סופגנייה מחנוכה של אלף תשע מאות
תשעים. אחרי כל שיחת טלפון מהמחנכת של רפי אמא של רפי ואבא של
רפי היו רבים.
"תראי איך גדלת אותו" הוא היה צועק לה "בגיל שבע עשרה ומסתובב
עם עבריינים..
הייתי צריך להקשיב לאמא שלי. היא כל הזמן אמרה לי שבמשפחה שלך
זה גנים של טיפשים וגנבים"
אז הוא היה ניגש למקרר, מוציא עוד בירה ומחפש בעצבנות אחרי
הפותחן בכל הכיסים.
אמא של רפי לא הייתה נשארת חייבת "אם היית משקיע בילדים שלך
כמו שאתה משקיע בבקבוקים הוא לא היה יוצא ככה" היא הייתה מסננת
לעברו וזורקת את הפותחן שהוא חיפש מהחלון לחנייה של השכנים.

פרקי האצבעות נכנסו בי בדיוק בחיבור שבין המצח לאף. הרגשתי
ששברו לי את הזכוכית למקרי חירום והכל מהבהב באדום. זרמי דם
התחילו להתפתל לי בין העיניים. טיפות כבדות וסמיכות צנחו
באיטיות על האספלט השחור. "מה אתה רוצה ממני רפי? תעזור לי."
הסתכלתי עליו במבט הכי מתחנן שיכולתי לגייס.
את הבעיטה בצלעות לא ראיתי מתקרבת ואפילו לא הספקתי לעצור את
הנשימה.

רפי לא אהב את הבית שלו. הוא תמיד קינא בבתים של אחרים. רפי לא
הצליח בבית ספר. היה לו קשה בלימודים. לרפי היה אח גדול והוא
אהב אותו. אחיו הגדול של רפי התחתן ועבר לגור בקיבוץ כדי לברוח
מהחיים. רפי ידע איך דברים עובדים. כבר בגיל שתים עשרה הבין
שבחיים יש דוחפים ונדחפים. או שאתה נצמד לקיר ונותן לעבור או
שאתה שובר את הקיר. הוא ידע שבדיבורים הוא לא יגיע למעלה. הוא
ידע שאם ידבר יותר מדי יקברו אותו מהר בהפסקה של בית הספר ואחר
כך עוד ישתינו עליו כלבים.
ילדים זה עם אכזרי. גם את זה ידע רפי. את זה גם ידעתי אני.

אחרי שההוא הסתובב והלך פתחתי את הפה ונשרה לי ממנו שן.
התביישתי נורא להסתכל על רפי שישב על הספסל והביט בי במבט
בוחן. הרמתי את עצמי והתחלתי ללכת לכיוון הבית. מנסה לבחור
בנתיב שבו אולי אתחמק מעיני מכרים. מריץ בראש תירוצים אפשריים.
כשהסתכלתי הצידה לכיוון הספסל רפי כבר לא היה שם. הסתכלתי
אחורה וראיתי אותו עם לום ביד מפוצץ להוא את הפנים. הוא השאיר
אותו שם. מייבב ומדמם על השביל למגרש הכדורגל העירוני. רפי
הניח זרוע אחת מסביב לצוואר שלי. ביד השנייה השתמש כדי לתמוך
בגבי. היה לי ברור שזאת לא הפעם הראשונה שהוא תומך במישהו. זה
בא לו כל כך טבעי.
"אתה חייב להבין איך דברים עובדים" הוא אמר לי, "מחר תגיד בבית
ספר שזיינת להוא את הפנים. תגיד ניתוח פלסטי עשית לו. אחרת היו
קוברים אותך שם. ואחר כך מביאים כלבים"
רציתי להגיד לו תודה. רציתי גם לשאול אותו על מה הוא מדבר ולמה
שמישהו ירצה לקבור אותי.
אבל ברגע ההוא, כשצלעתי הביתה נתמך בזרועותיו הכבדות, הבנתי
בדיוק למה הוא מתכוון.