ובבת אחת נכנס אל המקום צחוק פראי, מתגלגל שהמוזיקה הסוערת של
לד זפלין לא הצליחה להבליע, עטוף בשמלה לבנה גדולה שהחזירה ברק
לא מוכר בבר תל אביבי אפל בשעות הקטנות. אותו כוח שמשך אליה
מספר נעלם של זוגות עיניים תוהות תפס גם אותו, והאישונים שלו
התרחבו כדי לראות תלתלים שחורים, מושלמים מדי, קופצים עליזים
על הכתפיים החשופות שלה כשהיא רצה משתוקקת אל הבר, מתנדנדת
ומשחררת צחוק כלוא, שוכחת מאחוריה איש גבוה ורזה בחליפה שעטפה
את המבוכה שלו בדיוק לפי מידותיה. כל היום חיכתה בתוך כל הלבן
הזה ועכשיו הזמן שלה, היא מוכנה ללכת ולחגוג בתא השירותים את
ליל כלולותיה, עם הפרטנר הראשון שימצא, היא חושבת לרגע והצחוק
מתגבר.
שתי דקות לפני כן היה הבר אפוף עשן סיגריות וסיגרים קובניים לא
יקרים, עברו בחורות עם גופיות צמודות ומבטים מתגוננים, עגילי
טבור, קעקועים מפותלים על עצם הזנב, מזגן ישן ניסה לצנן את חום
אוגוסט שבחוץ ומבטי זאבים צפופים מדי, והוא ישב על הבר מעץ
המהגוני ושתה שוט שלישי של וויסקי. הוא גירד את הזקן שלו
והשיער שארך. הוא חשב על הדרך הארוכה ביותר לחזור הביתה, אולי
הרחובות המגרים, המפתים, יהיו נדיבים ויפנקו אותו הלילה במשהו
להירדם איתו, אולי אישה עם בדידות בעיניים  שרוצה להיות
אקזוטית, או קוביית חשיש מעובדים זרים ליד הבלוק. הכל היה הזוי
מדי ואז בבת אחת נכנס אל המקום צחוק פראי.
בצעדים האחרונים אל הבר היא מרימה את השמלה בשתי ידיים, שכבות
שכבות שיפון לבן ונפוח, ליידי די, מסמנת בריסים ארוכים לכל
הג'נטלמנים להוציא ממחטות, ואז באנחת שמחה משעינה את המחוך
השופע  על כתמי הבירה על הבר ומורחת את הליפסטיק כשצועקת אל
הברמן, היי מותק, פנק את הכלה של הבורדל פה במשהו טוב היום,
אני רוצה אבסינט.  עד שהמשקה נמזג היא רוקדת מנופפת בבד,
מרגישה צועניה מופקרת כשמעגל המבטים מתהדק עליה, והאיש שיהיה
איתה מהיום מצא לו פינה שקטה ובירה מחוץ לטווח ראייתה, היא
מאושרת. היא מוכנה להזות כל הזיה היום, שיהיה מלא הזיות, היא
צועקת אל הברמן, ושוב נשענת על הבר ללחוש לו באוזן סוד בריח
אסור.
היא מסתובבת. המבט של האיש היושב לידה על הבר אז פוגש אותה,
מבט מזוקן, מצועף, עמוס בשמונה השנים האחרונות שכאילו נמסו,
בכל שריר בפנים שלו בוערת אש, בלי חוש לזמן, משתוקקת להשתולל,
להתפשט, כאילו לא עבר אף יום מאז,  והוא כבר לא יכול יותר אז
קם ומסתובב. עיני הכלה שחורות ועמוקות מבחינות בו, כל התזזיות
בהן שקטו פתאום עם גל של זכרון, בוהות אחריו בגעגוע שהתחיל
באותו רגע והיא עוד לא ידעה כמה ימשך, כשהוא יצא אל הרחובות
החמים.

על האספלט החם בצעדיו הגדולים התחושה שהתפשטה בבית החזה שלו
היתה כמו אדים של אלכוהול או כמו קטורת מתוקה וסמיכה שהריח פעם
לפני שנים ברחוב הודי צבעוני וכבר הספיק לשכוח, והיא שלחה
לחישות צמרמורת אל העורף. הוא רק רצה להגיע כבר, להרגיש את
הפירורים מכל ארוחות הצהריים על הרצפה הקרירה נדבקים לכפות
רגליו הדביקות, ולא לחשוב על כלום בזמן שיבחש את החלב בספל
הקפה ויקח אותו אל המרפסת עם קולות העיר, סירנות משטרה ליד
זונות רוסיות קטנות ובכי תינוקות. ליפול אל תוך הערסל הסגול
שיעטוף אותו ולהדליק סיגריה שבוודאי תשרוף בו חור נוסף, כשהוא
יתפלש  בזכרונות עמומים כמו גלי חלומות שמונה שנים אחורה, של
אפקט הדומינו שהסעיר אותם אז.
היה יום שישי אחר הצהריים, מה שרק הגביר את המבוכה שלו וזרותו
ברחוב הזה שבמקרה נקלע אליו, ובכל זאת האבנים החצובות של בתי
ירושלים החזירו אור צהבהב של קרניים אחרונות והכל התעטף רגיעה
כמעט פתאומית. נשים בחצאיות כותנה ארוכות, חולצות מכופתרות פסי
תכלת מאופקים חלפו לידו, הגניבו לעברו מבט מלוכסן מבעד לכיסויי
ראש מגוונים, כאילו נוכחותו בסרבל הג'ינס ברחוב הזה מאיימת על
כל תומתן, תום ירך לבנבנה שמעולם לא התחממה תחת השמש הזאת או
חספוס יד אחרת. והוא עמד שם, מעשן סיגריה, האופנוע נשען לידו
ומבטו נעוץ באדניות פרחים שעל המרפסות ובשקט הזה, הוא סיים את
השליחות שהביאה אותו לכאן, הודיע לבוס שהוא בדרך לתל אביב ועצר
לעשן סיגריה. היה שם דקל ירושלמי אחד לא גבוה והיו הגברים כבדי
הגוף לבושי השחורים עם הפנים האדמומיות, חולפים שם במהירות על
פניו, עוצרים ממלמלים ליד לוח מודעות אחד גדול ומרכזי בדיוק
לידו. הוא התקרב אליו. הוא קרא ברפרוף כמה מודעות שנתלו עליו
בצפיפות, בס"ד, אישה- שמרי נפשך מחבישת פיאה נוכרית שהרי טיבה
להחטיא, איסור גמור היא וביום הדין לא תהיה מחילה; יהודים
טובים אנא קראו פרקי תהילים לרפואה שלמה למוריה בת אהרון גוטמן
החולה במחלה קשה; ביום חמישי הקרוב ה' בתמוז הבא עלינו לטובה
בע"ה תתארגן משלחת נערים ונערות מישיבת "תורת משה" ומדרשית
"אהבת רחל" לנסיעה להר מירון להשתטחות על קברי צדיקים- סגולה
למציאת זיווג בע"ה יתברך.
פשקווילים הם קראו להם. הם עטפו את הלוח העבה שכבות שכבות,
חלקם נפלו תחתיו מעומס המשקל ושכבו ליד האזוב בין מרצפות האבן,
היה להם ריח עתיק, צבע שונה, הם נתלו שם צפופים עמוסים, כאילו
לא הורדו משם שנים. הגברים עם המבטים החמורים קראו בהם בעיניים
מצומצמות, צמאות, מהחלונות הקטנים בבתים שלהם לא בקעו שום
צלילים, אף תדר לא היה רצוי באוויר שלהם, די היה להם בניירות
הגדולים האלו. הוא חשב על הנשים המחכות להם בבית, על רגליהן
היחפות ופניהן הנקיות מאיפור, על שעות הערב בהן הן יושבות
בוודאי מעיינות בספרים, באוויר ירושלים הקריר והשקט מאכילות
ילדים בפירות מהשוק. גם על סדינים לבנים מגוהצים שמעולם לא
ידעו להט הוא חשב, ובכל זאת הוא זכר את הרגע הזה, שהיה בו
געגוע למקום אחר כל כך ראשוני ושקט שהכל בו עבר לאט.

כמה לילות עברו ושוב הוא צעד בכפכפים אל תוך החושך השוקק חיים
של תל אביב המתמסרת להפקרות של אמצע שנות התשעים, הוא ומנץ',
המעורב החום שלו שחי איתו את חייו בחמש השנים האחרונות. הם
עברו לאורך השדרה באוויר הלח, מנץ', שנקרא כך כי אכל הכל וכמה
שיותר עוד מהיותו גור משך קדימה אל עבר נקבות חולפות, מרחרח
איברים חשופים, והוא עצר לידו מחייך במין גאווה לא מוסברת.
כשעמדו לחזור חזרה הביתה השעה היתה כמעט אחד בלילה והם עברו
ליד לוח המודעות הישן שעמד שם. נתלו עליו כרזות צבעוניות מדי
של הצגת ילדים חדשה בהיכל התרבות ושל איזו מסיבת טראנס ענקית
במועדון האולטרסאוונד, מלפני שבוע. הוא עצר לידו. שבריר של
מחשבה עלה בראשו, הוא לא התעכב עליו, הוא ידע שאם יתעכב הרגע
הזה יעלם במבוכים של הגיון וצחוק מריר. במקום זה הוא הוציא עט
מהכיס האחורי של הג'ינס, ועל חלק קטן מכרזה שנותר כתום וחלק
כתב רק: ירון, אפס שלוש, תשע חמש שבע שבע ארבע שמונה שלוש.
מנץ' משך קדימה.
זה מסוג הדברים ששוכחים מייד לאחר מעשה, לספונטניות ההפכפכה יש
נטיה לאכזב, ולא התחשק לו לפרק לגורמים מה באותו רגע גרם לו
להכנע לה. הוא פשוט שכח. והטלפון צלצל אחרי שלושה ימים, בחמש
לפנות בוקר הוא צלצל. הוא ענה מתוך הדמדומים שבשינה, לרגע היה
שקט על הקו ואז- ירון? קול עליז, חייכני, שהעלה בו לשבריר שניה
את הזכרון ועוד לפני שענה הוא הבין. הוא אמר: כן.  היא צחקה.
היא אמרה, היי, קוראים לי הילה, אני כאן ליד הלוח. אתה בא? הוא
הסתובב במיטה והתמתח, מנסה לחשוב. היא שוב צחקה. עשר דקות אחר
כך, באור תכלת קריר של העיר הרדומה עדיין, הוא ראה עיניים
מבריקות מחכות לו בציפיה ילדותית, נראות זרות כמעט בתוך פנים
עזות שידעו הכל.

הם התחילו ללכת. עברו לאורך הרחובות הארוכים עם היקיצה הטבעית
של הכל סביבם. היה בוקר יוני רגיל והכל התנהל לפי הכאוס התל
אביבי המוכר. בפינת הכיכר עמדה אישה מבוגרת ושמנה עם בגדי
טלאים צבעוניים ומעט פצעים על הלחיים, היא זרקה פירורי לחם
ליונים ואז השתחוותה בסלסול יד מסורבל כלפי מטה, צעקה כמה
הברות לא ברורות באוויר ועלתה על האופניים שלה. עשתה סיבוב אחד
סביב עצמה ושוב ירדה להאכיל את היונים. עבור עצמה היא היתה
מלכה וכל העוברים ברחוב כיבדו אותה, היא הסתכלה עליהם במבט
אצילי. על הספסל מעבר לכביש ישב נרקומן עם זרועות פרושות
לצדדים, ובחן הכל מבעד לעיניים המצומצמות שלו, אחת מהן היתה
נפוחה וכחולה. הוא היה עייף ומרוצה שעבר גם את הלילה הזה,
המחשבה על מחר רק צצה לרגעים קטנים מאחורי ראשו. בתוך הגרון
שלו נוצרו בניתוח מיוחד, מזכרת משלוש שנות חייו ביפן, שני תאים
גדולים בהם יכל לאחסן כל מה שרצה לשמור רק לו, כך שרד את ימיו
הרבים בכלא השרון, עד השבוע שעבר. בין השיחים ליד הרגליים שלהם
המליטה חתולה, הסתובבה שוב ושוב עד שמצאה תנוחה לשכב, עם הבטן
הרחבה שלה, רגליים דקות מפושקות ציפורניים זקורות, בשקט, באומץ
שהטבע נתן לה, האדמה תחתיה נספגה דם ויצאו שקיקים ורדרדים באחד
אחרי השני, היא קרעה אותם בשיניה ועיסתה את הגופים הקטנים,
העיוורים, בלשונה עד שיכלו לנשום.
הכל סביבם שקק מיקרוקוסמוסים קטנים, מעגלים מעגלים, כל אחד
ברדיוס שלו, לא מודע למיקומו בתמונה הגדולה וגם לא שואל את
עצמו בבוקר כזה.  והם המשיכו ללכת עד שהגיעו לבסוף לדירה שלו,
שם היו לו השפתיים העבות שלה ולה העיניים החזקות שלו וזה הספיק
להם, בינתיים.
עד הצהריים היו קפה והתרפקויות מבטים וענני סיגריות, ואז הטבע
הכריע אותם, בדיוק כשהיא ישבה על הרצפה והוא שכב על הספה
מעליה, היא יכלה לנחש את הרגע המדויק שבו זה יקרה אבל כשהוא
הגיע, העדיפה להתמסר עם כל החיישנים הזעירים ללשון שלו החלקה,
הרטובה, שרצתה ללמוד את שלה. שניהם ידעו שהשעות שיבואו ימלאו
אותם באושר חייתי ולא התכחשו לו, הם קיבלו אותו בטבעיות, כל
אחד מהם יודע את טיבו האמיתי שם בפנים, שם ממלכה של
אינסטינקטים וריחות ייחום והזיות של מציאות אחרת, אילו רק יכלו
לחיות כך תמיד. השעות שיבואו יתנו להם את הזכות להיות החיה
שבהם, לנשוך לשרוט לפצוע, ללקק. לנשק. לנשוף אוויר חם ולח
באוזן אחרת, שישתחרר עם אנחה פראית או מאופקת, הכל לפי בחירה
רגעית הרפתקנית שלהם. היא תרגיש אותו נשען בכל כובדו על האגן
שלה, כולו מבקש לממש את הדחף שממלא כל חלקיק בו, נימים קטנטנים
יתפוצצו כשהוא יחדור אל הרטיבות החמה שלה, הצרה, והיא תבליע
צעקה. בחדירה הראשונה הזאת אל תוכה היא תכיר לשבריר שניה את כל
כולו, מהימים שהיה ילד רך ועד היום, ואחרי רגע תתנער. היא
תנשוך את הכתף שלו כשדמעות זעירות לא רצוניות יבריקו את עיניה
ותמשוך אותו עוד אליה, עוד. כמה שרק הגוף מאפשר, אל תוך הרחם
שלה, היא תרצה אותו בתוכה. הם יתהפכו שוב ושוב, בכל החושים
ינסו להרגיש את הגוף הזה, שלפעמים יראה להם כאילו רק הוא שם
ולפעמים כאילו אינו שם בכלל. בחיוך זדוני היא תכווץ את שריריה
פתאום ותצוד את החולשה בעיניים שלו כשהוא יפלוט את כולו לתוכה.
ואז הם יירדמו בתום שתכפה עליהם עייפות הגוף, רק כדי להתעורר
בערב על רצפת הסלון. מתוך חלום הזוי היא תרגיש אז את הלשון
המשתוקקת שלו וזיפי הזקן, על הנקודה המדויקת בין רגליה.
שלושה ימים יעברו עליהם בדירה אחת באמצע העיר, הוא לא יספר לה
מה הביא אותה לכאן, הוא יחשוב שזה לא חשוב עכשיו בין כל
ההתמסרות הזאת. הוא יכין לה חביתה בערב עם לחם ויין לבן. הוא
יכוון את חום המים במקלחת שיהיו פושרים והיא תהיה לידו, מסמנת
לו בדיוק איפה היא רוצה להרגיש את הזרם. הוא ילטף לה את המצח
ליד החלון הגדול בערב, הילה, הילה הילה, וכל דקה שתעבור תרמוז
להם על הזמניות שלה, הם כבר לא ילדים והם יודעים שהעולם הזה
ציני מדי בשביל שניהם יחד. היא תספר לו על הילדות שלה בזמן
שתשכב על הכורסא מולו ערומה ותיגע תוך כדי בעצמה, למטה, היא
תגיד שזה מרגיע אותה. היא תאהב את הדירה שלו ואת השקט שאיתו
שהיה זר לה, היא תאהב אותו על הצניעות שבה הוא לא מנסה להסביר
את פגישתם במילים. על הלילה השלישי שלהם יחד בו ידעו שניהם
שהוא האחרון ובכל זאת חגגו אותו, שני פנתרים, בזים לזמניות
ומתמסרים לרגע כאילו לא יבוא לו סוף.
שמונה שנים אחר כך המבט שלו יפגוש אותה על בר מהגוני, בכל שריר
בפנים שלו תבער אש בלי חוש לזמן, כאילו לא עבר אף יום. זה יהיה
ליל כלולותיה והיא תחגוג לבדה, ואז תבחין בו ותעקוב אחריו
בגעגוע שיתחיל באותו רגע והיא לא תדע עוד כמה ימשך, כשהוא יצא
אל הרחובות החמים.


לכל אהבותיי הנעלמות, רפופורט, הופמן, לינהרט וצ'יף טומבי,
באשר הם.