[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איתי חורב
/
חרפתי

לג'ון אנדרסון, כריס סקוויר, סטיב האו, טוני קיי וביל ברופורד,
חברי להקת "Yes" בסתיו 1970

תחושת חום ומחנק מילאה אותי כשעליתי לאוטובוס הצפוף. מסביבי,
מה שנשאר מתושבי האזור. כה מעטים הם, ומראם כה נורא. ילדה קטנה
שעינה האחת נעקרה, ושובל אדום נמתח מהארובה הריקה לאורך לחיה,
מעין תאום לשובל השקוף שנמשך מעינה השניה, שעדיין נותרה
במקומה. העין שמביטה בי במבט מלא עצב וכאב. אני שולף עט מכיס
חולצתי ומתחיל לעבור בין האנשים, לרשום שמות, גילאים, פרטים
שנראים כל כך מיותרים עכשיו, אחרי שהכל כבר נגמר.
אני יורד מהאוטובוס ונושם מעט אוויר צח. הדלתות נסגרות מאחורי
והאוטובוס יוצא לדרך, בכיוון לא ידוע בשבילי, וכל מה שנשאר
מאותה ילדה קטנה הוא ריח הגומי השרוף שהאוטובוס השאיר מאחוריו,
וגם הוא מתפוגג במהירות. אני מעיף מבט חטוף בדף שמוצמד לקלסר.
באור פגזי התאורה אני יכול לראות שלושים ושניים שמות רשומים על
הדף. לפחות עשרה מהם לא יזכו לראות את אור הבוקר, רק בעוד שעות
ספורות.
ליד הכביש ניצב ספסל, ואני מתיישב עליו בכבדות. כמה אנשים כמו
אלה שראיתי על האוטובוס יש בצד השני? בוודאי לא הרבה. השיטות
שלנו הרבה יותר מדי קטלניות בשביל להשאיר כמות גדולה כל כך של
ניצולים, ובמצב פיזי טוב כל כך. לא, אצלם אין הרבה יותר משלדים
מושחרים עם פיסות בשר צרובות מדלדלות מהם. מושלכים בין הריסות
הבתים, במפעלים, במשרדים. וגם בבתי הספר, גני הילדים, העריסות
שבבתים. אני נזכר בסרט שהראו לנו כשהתקנו את המערכות החדשות.
הי שם איזה שוט קצר, אולי שני פריימים אורכו, ובכל זאת, הצלחתי
לראות אותו, ועכשיו איני מצליח למחוק אותו מזיכרוני. שני שלדים
שרותכו זה לזה מרוב עוצמת הנשק. שלד גדול של אישה ושלד זעיר של
תינוק צמוד לחזה, ידה כרוכה סביבו.
אני מנער את ראשי, מנסה להעביר את ידי בין שערותיי,  אלא שאלה
דבוקות מהדם הקרוש. אני מביט מסביבי ורואה את הגנרל מתקדם
לעברי. "עשינו את הדבר הנכון" אומר הגנרל. "אם לא היינו
משתמשים בנשק, תאר לעצמך איך היו נראים הדברים עכשיו". אני
מהנהן בראשי לאות הסכמה, סתם כי אין לי כוח להתווכח אתו עכשיו.
אולי ההכשרה הצבאית הארוכה שעבר היא שמאפשרת לו לחשוב בצורה
כזאת גם עכשיו, כשהוא רואה את התמונות הנראות מסביב לו, כשהוא
יודע איך נראים הדברים בארצו של האויב. גם עלי אמרו שמצפה לי
קרירה צבאית מזהירה. חשבו שאוכל להיות מזכיר משרד הביטחון בעוד
שנים ספורות. הצעיר ביותר אי פעם. ובכל זאת, אני לא מסוגל
לשכנע את עצמי שטוב עשינו כשהשתמשנו בנשק הזה.
אחרי הגנרל מגיע אחד הקולונלים. הוא מניח את ידו על כתפי
ושותק. האם הוא מבין איך אני מרגיש? או שהוא מנסה לנחם אותי
כמו הגנרל, לשכנע אותי שבחרתי נכון. "זאת האחריות שלנו" אומר
הקולונל "אחריות כלפי העם. היינו חייבים את זה להם. אל תשכח את
ההכשרה שעברת כדי שתוכל להחליט החלטות כאלה".
לא, אני לא שוכח. משום מה, תחילת הדרך נראית לי אמיתית הרבה
יותר מסופה. אני, לבדי, עם ציוד במשקל ששים קילוגרם מועמס על
גבי, עם מקלע כבד ואפוד מלא בשרשורים,  עם קסדה לראשי, רץ בחום
הקופח של המדבר. בין השיחים הגבוהים והחיות שנמלטות מקול צעדי.
הכל נראה יותר אמיתי מהדברים שהקיפו אותי בשנים האחרונות.
 אבל את הציוד החליפו מחשבים, את המקלע החליף אקדח גלוק קל,
את הרימון שבכיס האפוד, שני כפתורים אדומים, במרחק חמישה מטרים
זה מזה, שעליהם יש ללחוץ בו זמנית. את המדבר החם החליפו חדרים
ממוזגים, את העשבים הגבוהים החליפו עציצים, ריאות ירוקות בתוך
הקומפלקס התת קרקעי העצום הזה, ואת החיות המבוהלות החליפו
פקידים מבוהלים לא פחות, שנפוצו לכל עבר בכל פעם ששמעו את צעדי
מתקרבים.
ועכשיו, כשאני אמור להראות מפחיד הרבה יותר, האיש שהביא את
סופו של האויב, דווקא עכשיו מעיז אחד מהם להתיישב ליידי. הוא
לוקח את הקלסר מידי, ואני לא מנסה להתנגד. "זאת העבודה שלנו"
הוא אומר "אתה כבר סיימת את העבודה שלך, המפקד. לך לנוח". אני
מהנהן בראשי להסכמה וקם מהספסל, מתנהל בכבדות לעבר המעלית
שתוביל אותי לאזור המגורים של הזרוע המבצעת, עמוק מתחת לאדמה.
בתוך המעלית מחשבותיי נודדות לאירועי השעות האחרונות. בחמ"ל
הייתה תמימות דיעים בקשר לשימוש בנשק. רק את מי שלוחצים על
הכפתור לא שאלו. אני וקולונל נוסף נאלצנו לבצע את הפשע הנורא
הזה. הגוף שמבצע את פקודותיו של המוח, בלי שתהיה לו ברירה,
ובכל זאת, הגוף הוא שסובל עכשיו מייסורי מצפון, בזמן שהמוח גאה
בהחלטתו הנבונה, ההחלטה להביא את קיצה של ציוויליזציה. שניות
ספורות אחרי שהקשנו את סיסמאות הגישה ולחצנו על הכפתורים
האדומים, הגיעה הידיעה מזרוע הקשר. התקדמות הרכב נעצרה. הוא
מאבד גובה. "30,000 רגל, 20,000 רגל", לאט לאט הצטמצמו
המספרים, גם הרווח ביניהם מצטמצם. עד שלבסוף, "5,000 רגל,
מגע!". אנשי הזרוע המבצעת פרצו בתשואות, וכמה דקות  אחר כך
הגיע גם מקום ההתרסקות. בערך בשלושת רבעי הדרך מכאן לאתר
הנחיתה המשוער. אותו אתר שבו נחתו במתקפה הקודמת. אלא שאז
עצרנו אותם בלי אותו נשק מחריד. למה לא יכולנו לעשות זאת גם
הפעם?
אני נכנס לחדר ומשליך מעלי את המדים המוכתמים בדם. שוטף את פני
מהדם ומחטא את הפצע. שום דבר רציני, אבל כשראיתי את שובל האש
שהשאירה מאחוריה הפצצה, הייתי בטוח שזה הסוף. למזלי הפגיעה
הייתה במרחק יחסית גדול ממני, ורק שבר הזכוכית שעף משמשת
מכונית קרובה הזכיר לי שגם במרחק גדול ממוקד הפיצוץ קיימת
סכנה. לפני הפעלת הנשק לא היה זמן לחבוש את הפצע כיאות, ואחרי
ההפעלה סירבתי לקבל טיפול מהחובש שהוקצה לנושא.
רק במקלחת אני מרשה לעצמי לבכות. אפילו כשאני לגמרי לבדי, אני
פוחד שמישהו יראה אותי בוכה. אולי יש מצלמת אבטחה אי שם, שעל
קיומה אני לא יודע. אבל במקלחת, הדמעות המלוחות מתערבבות בזרם
המים החמים ששוטפים אותי כך שאיש לא יוכל לראות אותן. אני מנסה
להסתרק אבל מרגיש כאב חד כשאני מעביר את המסרק על הפצע שברקתי.
לאחר מכן אני לובש את מדי הטקס ועולה במעלית לחניון.
בזמן שהמכונית מתקדמת בכיוון העיר הקרובה אני נזכר במלחמה
הקודמת. הייתי מפקד פלוגה בגדוד הרגלים ה38. הפלוגה שלי הייתה
אמורה לחדור לתוך הרכב של האויב ולפגוע במפקדיו, אלא שמכל
הפלוגה, שלושה לוחמים בלבד, אני אחד מהם, חזרו מאותו הקרב.
הגענו למרחק של 500 רגל מהכניסה לרכב, כשלפתע דלתותיו נפתחו
והאויב הסתער החוצה, בדיוק בכיוון שלנו. ציפינו שהם יתקפו את
הכוח העיקרי, בצדו השני של הרכב. עד ששאר הדיויזיה הגיעה לאזור
כדי לעזור לנו, כבר היה מאוחר מדי. רוב הכוח כבר נהרג, והשאר
היו פצועים. הפגיעה ברגל היא שגרמה לי להפוך מלוחם לקצין מטה
מאותו יום והלאה, וגזלה ממני את האפשרות לנהוג במכונית עם תיבת
הילוכים ידנית. את הקרב ההוא ניצחנו בקושי, נשקו של האויב היה
עדיף על שלנו בהרבה, אלא שהם הביאו רק רכב אחד, כך שהייתה לנו
עליונות מספרית. עדיין, מתוך הדיויזיה שהשתתפה בקרב, היה אפשר
להרכיב בקושי גדוד משוריין מוקטן ברגע שהקרב נגמר.
אני עוצר את המכונית ליד מכולת קטנה שפתוחה 24 שעות ביממה.
באורח פלא, המוכר לא היה הודי. במבטא רומני כבד הוא סיפר לי
בדיחה על ננסים שמבקרים בוותיקן ושואלים את האפיפיור על נזירות
בגובה חצי מטר, בשעה שהוא מניח את בקבוק הג'ים בים בתוך שקית
נייר חומה ומונה את העודף שמגיע לי מהמאה שהגשתי לו. אני נפרד
ממנו בחיוך מעושה וחוזר למכונית. לא, אני לא שותה מהבקבוק.
עדיין יש לי חוש אחריות מסוים. אני לא מתכוון לגעת במשקה לפני
שאגיע לאתר הנחיתה, ואני לא חושב שאני אחזור מאתר הנחיתה הפעם,
ככה שאין לי שום בעיה עם הנהיגה חזרה.
הדיון בחמ"ל היה קצר, אני חושב. רק מתנגד אחד להפעלת הנשק.
אני. "איזה טוב יצא לנו מהפעלת הנשק?" שאלתי את הקבינט. "הרי
הכל כבר אבוד".
"רק בשביל התקווה הקלושה שנחזיק מעמד, שווה להפעיל את הנשק"
ביטל הגנרל את דברי במחי יד.
"ואם לא, יושמדו שני העמים." ניסיתי לעורר נקיפות מצפון אצל
חברי הקבינט. שר ההגנה הביט בי במבט חמור, אבל הסיכויים שלי
להפוך למזכיר משרד ההגנה הצעיר ביותר, התבררו כקלושים במיוחד
בזמן האחרון, ככה שלא ממש היה אכפת לי.
"תחשבו על זה, האקדמיה הופצצה. כל המוחות המבריקים שאספנו אינם
עוד. יש לנו עוד זמן מועט כל כך לאסוף חדשים. מה הטעם להשמיד
את האויב, אם הדבר לא יציל אותנו?" אני שואל, אבל הגנרל משתיק
אותי. ההצבעה נערכת, וכמובן שבתור קולונל אין לי כל זכות בחירה
בקבינט.
אני כל כך שקוע בזיכרונות שכמעט ואיני מבחין בדמות שעומדת בצד
הכביש ביציאה מהעיר. ברגע האחרון אני רואה אותה, נערה צעירה,
בת 18 לדעתי, בג'ינס קרוע ומפויח וטי-שירט חרוכה. את פניה מעטר
כתם פיח והיא מנופפת באגודלה לעבר המכוניות העוברות. אני עוצר
לידה ופותח את החלון שבצד הנוסעים. "לאן?" היא שואלת.
"לאתר הנחיתה" אני משיב, והיא פותחת את הדלת ומתיישבת לידי. יש
לי בערך שניה לראות את הפנים שלה לפני שהיא סוגרת את הדלת
ואנחנו נשארים בעלטה שבתוך המכונית, אבל שניה היא הרבה יותר
ממה שאני צריך בשביל לזהות אותה. או יותר נכון, את אביה.
"למה אתה נוסע לאתר הנחיתה?" היא שואלת.
"השתתפתי בקרב שם, הייתי מפקד פלוגה". אני עונה לה.
"באמת, אולי הכרת את אבא שלי? הוא נהרג בקרב באתר הנחיתה" היא
אומרת לי.
"קשה לי להאמין, הייתה דיויזיה שלמה באתר הנחיתה" אני עונה.
"באיזה גדוד היית?" היא שואלת
"הגדוד המשוריין ה93" אני משקר, ומקווה שהיא לא זוכרת אותי,
כשבאתי לנחם את אימה. אבל אין סיכוי שהיא תזכור, הקרב נערך
לפני 15 שנה, ואם זכרוני אינו מטעני, היא אמורה להיות בת 17.
היא משתתקת. אולי היא בכל זאת זוכרת? קשה לי להאמין, אבל כבר
ראיתי דברים מדהימים יותר באקדמיה. אחיה החורג למד באקדמיה,
כנראה שלאימא שלה יש את הגנים הנכונים. אני מניח שגם היא הייתה
נלקחת לאקדמיה, אם הייתה צעירה יותר. ואז גם היא הייתה מתה,
כמו אחיה, כשהאויב הפציץ את האקדמיה. לא חשבנו שהוא בכלל ידע
על קיומה, לא כל שכן יצליח להשמיד אותה. השתמשנו בהגנות הטובות
ביותר שיכולנו להקים, אבל זאת הייתה המטרה הראשונה של האויב.
כנראה שהוא ידע עלינו יותר ממה שאנחנו חושבים. והעובדה שהוא
הצליח לפגוע בה בצורה כל כך מדויקת, וכל כך קטלנית, מעידה שגם
הטכנולוגיה שלו הייתה מתקדמת בהרבה משלנו.
אנחנו נוסעים בשתיקה כמה שעות. במרחק ניתן לראות נקודה צהובה,
מרצדת. היא מעיפה מבט בשעון היד שלה. "מוזר" היא אומרת.
"מה?" אני שואל.
"עוד מוקדם מדי. השמש אמורה לזרוח רק בעוד חצי שעה בערך" היא
אומרת.
"זאת לא הזריחה" אני עונה. "זה הרכב שלהם".
"הצלחתם להפיל את הרכב שלהם הפעם?" היא שואלת.
"לא בדיוק" אני עונה. "הם שונים מאתנו. יש להם מוח קיבוצי,
ששולט בכל הצבא שלהם. ברגע שהשמדנו את המוח, הרכב נפל".
"ואיפה בדיוק נמצא המוח הזה?" היא שואלת
"אי שם בעולם הבית שלהם".
"אי שם? אין מיקום יותר מדויק?".
"אין".
"אז איך הצלחתם לפגוע בדיוק במוח?".
אני תוהה אם היא באמת לא יודעת, או שהיא מענה אותי בכוונה
תחילה. "שרפנו את כל עולם הבית שלהם" אני משיב.
"שרפתם?" היא נותרת ללא מלים.
"אני שרפתי" אני משיב בלחישה.
שאר הנסיעה מתנהלת בשקט. אנחנו עוברים את שרידי הרכב, וקצת
לאחר מכן מופיעה נקודה צהובה אחרת באופק. היא נמתחת לפס זהוב
שמפריד בין האדמה, שעדיין נראית שחורה, לבין השמיים שמתחילים
להיות מפוספסים בגוונים הולכים ומכהים של כחול. השמש עדיין לא
עומדת גבוה בשמיים כשאני עוצר את המכונית על צוק במרחק של
כקילומטר מאתר הנחיתה. מכאן אפשר לראות בבירור את האובליסק
במרכז המישור שהיה צהוב, אבל נצבע באדום באותו יום מקולל לפני
15 שנה, ועכשיו הוא שוב צהוב, אלא שבאותו יום המישור היה שחור
כמעט כולו.
"אין למה להגיע עד האתר" אני אומר. "צפוף שם עכשיו".
היא יוצאת מהמכונית ומתיישבת על סלע שמשקיף על האתר. אני מושיט
את ידי למושב האחורי ולוקח את השקית החומה, ואז יוצא מהמכונית
ומתיישב לידה על הסלע.
"אתה צולע" היא אומרת לי.
"שמתי לב". אני משיב בציניות.
"לא, לא לזה התכוונתי" נראה שהבכתי אותה.
"אז מה?" אני שואל.
"יש לי זיכרון של איש במדים, שבא הביתה. הוא חיבק את אימא,
והיא לא הפסיקה לבכות. היא עדיין מספרת לי לפעמים שלא עזבתי
אותו, שחשבתי שהוא אבא. בקושי ידעתי לדבר, איך אפשר היה להסביר
לי שאבא לא יחזור?"
אני שותק. היא עדיין לא הסבירה את הקשר לצליעה, אבל אני יודע
בדיוק מה הקשר. אני מחליט ששתיקה ארוכה מדי תסגיר אותי, ושואל
"וגם הוא היה צולע?".
היא מהנהנת בראשה להסכמה. דמעה זולגת מעינה, משאילה שובל שקוף
בכתם הפיח, ומזכירה לי את הילדה שראיתי באוטובוס לפני שעות
ספורות בלבד, שבוודאי כבר ארוזה בשקית פלסטיק שחורה עכשיו. אני
מחבק אותה ומלטף את ראשה. "אל תבכי" אני אומר לה ומאמץ את ראשה
אל חיקי.
"הם לקחו את כל מה שהיה לי" היא ממררת בבכי, ואני לא יודע מה
להגיד לה, אז אני רק ממשיך ללטף את ראשה עד שהיא נרגעת.
היא מרחיקה את ראשה מחיקי, ורק עכשיו אני קולט את הטעות
שעשיתי. "באיזה גדוד אמרת שהיית?" היא שואלת.
"הגדוד המשוריין ה93" אני משיב, ומנסה לחשוב איך אני מתחמק
מהשאלה הבאה שלה.
"מוזר, יש לך כאן סיכה של הגדוד של אבא שלי". היא אומרת.
"איזה מהן?" אני שואל, והיא מצביעה על סיכת גדוד הרגלים ה38.
"הפכתי לסגן מפקד הגדוד אחרי הקרב" אני משקר שוב.
"טנקיסט שהפך לרגלי?" היא שואלת בפליאה.
"כן, זה לא נדיר אצל קצינים בכירים ברמת הגדוד" הפעם זו דווקא
האמת, אם כי לא במקרה שלי.
"יש לך עוד שתי סיכות שהיו לאבא שלי" היא ממשיכה, ואני שותק.
"אתה רוצה לדעת איזה?" היא שואלת, ואני מצביע על עיטור קרב אתר
הנחיתה ועל לב הארגמן. היא מסתכלת עמוק בעיני, ואני מסיט את
מבטי.
"זה היית אתה, נכון? אתה האיש הצולע שבא לנחם את אימא". אני
ממשיך לשתוק.
"אני לא מבינה במה אתה מתבייש" היא ממשיכה בדבריה.
"אני זוכר אותך" אני עונה לה. "מאז שהיית בת שנתיים. הגעתי
לנחם את אמך ברגע שהשתחררתי מבית החולים. נתתי לה בעצמי את
העיטורים שתמיד ראית בבית. את נצמדת לרגל שלי וקראת לי אבא,
ואימא שלך לא הפסיקה לבכות" אני מספר לה. "היינו קרובים מאוד,
אבא שלך ואני. אני מצטער שלא הייתי לידו כשהוא היה צריך אותי,
אבל אנחנו נפרדנו במהלך הקרב. אני בעצמי בקושי יצאת משם
בחיים."
"זה עדיין לא מסביר למה ניסית להסתיר ממני את האמת".
"לא רציתי שתדעי שהאיש האחרון שבו ראית את אביך, הוא בעצם רוצח
מתועב, עם דם של גזע שלם על ידיו".
"אבל זה היה הם או אנחנו" היא מנסה להצדיק את המעשה הנורא.
אולי היא באמת מאמינה שהמעשה היה מוצדק. היא בכל זאת לא מודעת
לכל העובדות.
"לא" אני מתקן אותה. "זה היה או הם ואנחנו, או אנחנו".
היא מביטה בי, לא מבינה מה אמרתי עכשיו.
אני לוקח את כף ידה בידי, יוצר קשר עין. כמו שתמיד אמרו לנו
בבית הספר לקצינים. היא רועדת, כאילו היא כבר יודעת מה עומד
להגיע. "לפני שהפלנו את הרכב שלהם, הם הספיקו לגרום די הרבה
נזק. המטרה הראשונה שלהם הייתה האקדמיה. אחיך הקטן, כמו כל
התלמידים והסגל באקדמיה, נהרג הלילה".
היא מרכינה את ראשה, ומתחילה לבכות שוב. הפעם לוקח לה פחות זמן
להירגע. בסופו של דבר היא מנגבת את עיניה ומרימה את ראשה,
מביטה אל האובליסק. התנועה באתר רק מתגברת בכל רגע, נראה כאילו
לא תהיה גישה חופשית למקום בימים הקרובים.
"בואי, אני אחזיר אותך הביתה" אני אומר ומושיט לה יד. אנחנו
ניגשים למכונית, ואני מתחיל לנהוג בחזרה. שוב אנחנו נוסעים
בשתיקה זמן מסוים, עד שאנחנו עוברים את הרכב המרוסק. קהל גדול
מקיף אותו, ואין כל נוכחות צבאית שתחסום את הגישה לאתר.
"למה התכוונת, כשאמרת שזה או אנחנו והם, או רק אנחנו?" היא
שואלת.
"את יודעת מה הייתה מטרת האקדמיה?" אני שואל אותה, והיא מנידה
בראשה. "האקדמיה הוקמה כדי למצוא ילדים מבטיחים ברחבי העולם.
ילדים שיוכלו להנהיג את העולם כבר בגיל צעיר, אם יקרה אסון וכל
האוכלוסייה הבוגרת תיעלם משום מה. אחיך היה אחד מאותם ילדים,
וגם את היית יכולה להיות ביניהם, אלא שלאקדמיה מתקבלים אך ורק
ילדים שנהרו אחרי ה31 בדצמבר 2003".
"היום שבו אבא נהרג" היא ממלמלת.
"היום שבו הייתה ההתקפה הראשונה" אני אומר.
"ומה כל כך מיוחד בילדים שנהרו אחרי התאריך הזה?" היא שואלת,
אבל אני יודע שהיא כבר יודעת את התשובה. לפחות באופן כללי, אם
לא את התשובה המדויקת.
"כשהאויב הובס לפני 15 שנה, הם נמלטו כדי שלא יפלו בידינו
שבויים, וכדי שלא תישאר לנו הטכנולוגיה שלהם. אחרי שהחללית
המריאה נשטף כל כדור הארץ בקרניים שנורו מהחללית. לא גילינו את
משמעות הקרניים הללו, או אפילו את קיומן, לאיש מלבד התלמידים
באקדמיה. הם יצרו תאי סרטן רדומים במוחם של כל היצורים החיים
בעולם. תקופת הדגירה הסתיימה לפני חודשים ספורים, ועכשיו, כל
מי שהיה על כדור הארץ באותו יום, אפילו מי שלא היה יותר מביצית
מופרית בשעה שנורו הקרניים, לקה בסרטן מוח סופני. כל אוכלוסיית
כדור הארץ הבוגרת מ14 שנה בערך, עומדת למות בחודשים הקרובים.
תקוותנו היחידה להמשכיות הגזע הייתה האקדמיה, ועכשיו היא
הושמדה. שני גזעים הושמדו בגלל בני האדם, במקום גזע אחד בלבד.
בגלל יצר הנקמה. בברית הישנה מופיע המשפט הזה. תמות נפשי עם
פלשתים".
היא שותקת. גם אני לא חושב שהייתי מוצא מה להגיד אם הייתי שומע
דבר כזה, ובשביל להקל קצת על השתיקה, אני מושיט את ידי ומפעיל
את הרדיו. שיר ישן, משנות ה70 המוקדמות של המאה הקודמת נשמע,
ואני מזמזם את המנגינה, בתקווה שהדבר יציל אותי מהמשך השיחה.
"אתה מכיר את השיר הזה?" היא שואלת. נראה שגם היא לא רוצה לדבר
על הסוף יותר.
"כן" אני משיב.
"מה הם שרים?" היא שואלת, ואני מריץ את מלות השיר בראשי, מחפש
שורה טובה להגיד לה. "אם יתחלף הקיץ בחורף, לא תהיה זו חרפתך"
אני רוצה להגיד לה, אבל כל מה שאני מצליח להגיד זה "בני אנוש.
בני אנוש טיפשים".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן כשר.





לאוכלי קטניות
בלבד.
הוקלד ע"י גוי
של שבת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/11/99 1:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי חורב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה