קלאוס דונגה, אביו של הבלם הברזילאי המהולל, היה הלא מערבל
בטון בשירות הנאצים ימ"ש. לא שלערבל בטון זו מלאכה בזויה,
חו"ח, אין מלאכה המביישת את בעליה. חוץ מאולי מלאכת יד, וגם
זה, רק כשיוצא מכוער. שאז אפילו בתיה עוזיאל אומרת קקי.

בתום שירותי הצבאי, כמו שאומרים, יצאתי מהבקו"ם ועל שכמי
קיטבגי. והנה בשער, ליד איפה שמחתימים על חפשי-חפשי, מצאתי
כומתת חיילת יתומה. לא החיילת, הכומתה. אדומה, כמו זועקת:
"צנחנית אני!". היתה זו כומתה סנש, בתה של הצנחנית המנוחה חנה
סנש. אלי, אלי.

דוגמה נוספת שאני יכול להביא קשורה היטב בילדותי בבולגריה.
בשעה שאבי היה מזלזל אבטיח (שש בערב כמדומני) יושב הייתי
בגזוזטרה ומנגב את אפו של דודי הגידם, יוסף, שנקרא ע"ש יוסף
טרומפלדור מפני שנולד גם הוא כאשר הוא קיטע יד ימינו - דוקא
סגולה למזל אצל בולגרים. אלא שטרומפלדור לפחות אינטיליגנטי
היה, וגם שרמנטי, ולכן קינח את אפו בעצמו, ואילו דוד יוסף כל
כך טיפש היה שטעה שוב ושוב ותחב את מטפחת הנייר בעכוזו או
בעכוזם של עוברים ושבים. וגם היה מכוער הרבה יותר, בעיקר באזור
הלסת.