הדמעות כבר בעיניים, עוד פעם אותה שיגרה של פרידה לאחר שכבר
פיתחתי רגשות, לא יודע למה אני עוד מאמין בחברה האנושית לא
יודע למה אני עוד מנסה למצוא חברים, אנ מניח שכבר הייתי צריך
להבין שאף אחד לא רוצה קשר איתי... אני לא יכול להגיד שהיה
נעים להכיר אותך אפילו כי גם את זה אל הספקתי לעשות, מקווה
שתצליחי בחיים, בניגוד לכישלון המוחלט שזה אני...מקווה מקווה
מקווה...
כל השמיים ענן אחד אפור, מתמזגים עם האפור של הים בעירבוביה של
מים קולחים, נעים לפניה בקצב הרוח, והים? הים שולח גליו אל
החוף, מגביה את גליו כמו אומר אני לא הענן, שונה אני, תראו
אותי.
עכשיו היא שם, שברירית, גופה מתנודד בכל כיוון בו תחפוץ הרוח,
שיערה כמו מכביד על ראשה ושומט אותו מטה, צעדיה קטנים, רגליה
לבנות ודקיקות נוחתות בכבדות על האבנים החדות, משאירות שובלים
קטנים של דם. והדם? הדם נעלם מיד בהכאות נחשולי הים על רגליה.
בהתחלה היא עוד הייתה קופצת מצריבת המלח, אך אז היו הסלעים
פוצעים אתה יותר, היא למדה לשתוק ולא להגיב על כל גחמה קטנה של
קצף הגלים.
היא אינה יודעת עוד להבדיל אם המגדלור אשר רואה היא עדיין שם,
כשהתחילה לצעוד לעברו דימתה את אורו הרך מושך אותה אליו.
המחשבות רצות בראש, מתגבשות לחזיונת שווא, איני מסוגל עוד
להבחין בינן לבינן, חולם בהקיץ על חיים אחרים, על תגובות
אחרות, אולי...
אולי המגדלור כבר מאחוריה, חלפה המחשבה בראשה, אך היא העדיפה
לבטלה ללא כל תירוץ, הגשם ניתז על פניה, הרוח מנדנדת קלות את
גופה העירום, והיא היא עדיין שם הולכת לה לעבר המיגדלור אשר את
ליבה שבה.