זהו. אין יותר מה לציין, למרות שבעוד מספר שנים, אנשים יציינו
לי דברים שבכלל לא חשבתי עליהם. אבל לחשוב... הממ, לחשוב זה
כבר סיפור אחר.
טוב סיפורי נעליים, סיפורי אדמה ומנוחה אפשר לספר לכולם
אבל כשאימא מספרת לאורחים איך התנהגת בבי"ס, או אילו חברים לא
או כן מנומסים יש לך זה כבר מקים אותך מישיבתך הנוחה מול החלון
הסגור בממ"ד.
אתה מרגיש קשור למערכת יחסים, שלא קשורה אליך, אבל מצד שני
למרות שלא היה צד ראשון
אתה מנסה להביט מבעד לחור המנעול ולא מוצא דבר, אלא מעט אור
ושקופית עם אשליה, שהורסת לך את היום.
אני מרגישה קשור לכיסא עם העיניים חסומות עם גזר או ספוג בפה.
ואני חושבת על כמה אנשים באו אליי היום לקבל גימלים.
על כל אלה שהגב כואב להם או הרחם או האשכים. נו באמת, ביום
ראשון בבוקר עם כאבי אשכים. זה לא בגללי זה בטוח. אני לא יוצאת
מהבית בסופי שבוע, רק ישנה, כי זה הכי בטוח מאשר שטיל ייפול על
הגג בחדר, שאפילו החלון שנותן לי אוויר, סגור.
ככה שעה ארוכה, אני חושבת על איך אני אנשום, חוץ מהפתח של חור
המנעול.
אני מפתחת הזיות מתקופת שואת פרעה עד ימי הביניים.
והיום אני דואגת להוציא את הזבל החוצה, אבל מה, נכנסתי שנייה
למקלט לטפל בפח ולפתע התעלפתי. הרגשתי מיוזעת לכמה זמן ואחר כך
נתיישבתי בכיסא קשורה ולא מסוגלת אף להזיז עפעף... או משום
שעיניי חסומות...
אני מרגישה נגיעות בכפות רגליי, אני מרגישה שנמלים לוהטות
זוחלות אפילו אל מתחת לעורי. אוי התחושה מתקדמת לעבר גבי
התחתון... אוי הממ סליחה.

טוב, אז אתה מבין, לפעמים אני בהלם מעצמי. אני אוכלת שעועית
ונופלת שדודה על המיטה. הפעם זה היה כיסא. נפלתי עליו בזמן
הוצאת הבגדים מהשואה. הממ, ממכונת הכביסה.
ירד לי דם ואני בזמן פרפורי, הרגשתי שאני נחנקת, שאני מדממת,
שאני לא נושמת. טוב קורה. יום טוב לך אדוני הפסיכולוג.


"סיפור בבמה של בחורה שעזבה אותנו לפני מספר שעות. מתה מטיל
שהתפוצץ על גג ביתה, כואב לנו עד מאוד על האבדה - לא נורא, כמו
שהיא אמרה, יש לנו מספיק יוצרים מוכשרים."
- נאמר בזמן שגופתה של הנערה, נאכלת מבפנים ע"י זוג עכברונים
קטנים ורעבים".