בעליה למטוס ישב לידי יוני והתחיל לחייך. הזעה כבר הספיקה
להפוך קרה וההתרגשות צחקקה לה בתוכי. המטוס התחיל לצבור מהירות
ולעזוב את הקרקע.

לא היה המון לבקש באותם ימים, רק חוויות כמו תמיד. אבל זה לא
העיקרון שלעזוב את הכל באמצע החיים ולטפוס את הטיסה לשם, זה לא
היה זה - זה היה העיקרון של להרגיש קצת חופש, קצת שיחרור.
לפני כמה חודשים, ואפשר להגיד שלא הרבה חודשים, הייתי עוד לובש
מדים. אחד מתוך רבים שהולכים ושבים מתוך ואל המערכת הגדולה.
החודש האחרון בצבא, הרגשתי שאני כבר מתחיל לתפס על ההר שלי, על
הקרחון שמבודד אותי משאר המערכת. מפליג לי היי שם בחלומות על
אזרחות נפלאה, על עתיד וורוד מסויים, אבל זה התברר כ-לא פקניק.
אחרי הכל הייתי הולך והפלאפל תלוי על צד אחד של המדים, מסובב
את הדיסקית, הולך עם משקפי שמש ואף אחד לא יכול לגעת - גם לא
זה עם כל הצרור על הכתפיים. הפז"מ ממושך ורקוב שכמותי. ביום
האחרון לפני שיצאתי הביתה ואז לבקו"מ, כולם הרגישו שהולך להיות
משהו חסר, אבל היעול של המערכת פועל ככה שמהר מהר לא יורגש
החוסר ויתמלא ע"י בן אדם אחר שיסובב את הדיסקית וילך בטל.

יום ראשון, הבקו"מ פתוח - וואלה 3 שנים חלפו ואיך לא הרגשתי,
הייתה לי חברה ועכשיו כבר לא. הייתי חייל ועוד מעט כבר לא. היה
לי שיער ארוך אבל כבר לא. הייתי ילד - ומה אני עכשיו? חייל?
סטודנט? מה?
אבל ירד באותו יום גשם, והם הציבו אותי בפיקוד העורף בתור
מילואים - הרגשתי שיצאתי מורווח אבל, ככה הם נותנים לך להרגיש
עד שהם דופקים אותך באמת, באיזה חור עושה שמירות על ישובים לא
קשורים למפה הארצישראלית.

אז נחתנו בנמל התעופה של אמסטרדם והתעוררתי. התעוררתי למציאות
אחרת לגמרי. נגמרו כל הבדיקות האקסטרה ביטחוניות. קופסאות
זרוקות באמצע הנמל ולאיש לא אכפת.

לפני שבועיים התפטרתי מהאבטחה - ככה עבדתי קצת לפני נסיעה.
עבדתי בכל מינה מקומות, עבדתי במסעדה, בבריכה, במשחקיה של
ילדים קטנים וכל מינה חורים למינהם - אבל ניחא זה היה כסף וזו
העבודה הראשונה שאמרה לי כן אחרי שבוע של חופש מהצבא. בהתחלה
אהבתי את העבודה אחר כך, הבנתי שסה"כ זו חרא של עבודה אבל זה
מה יש. קיבלתי את זה על עצמי. השיא הגיע לפיטורים - כאשר
התאמנתי בחדר כושר והבוס החליט לעשות לי תרגיל. זה היה השבוע
ששמרתי על "הבית" ככה קראו למקום. "הבית" היה מוסד לאנשים מאוד
מסכנים שנשברו בהמלך החיים והתחילו להדרדר עד מצב לא נורמלי,
יענו מחלת נפש. דווקא שם הכי אהבתי לשמור - היו שם חבר'ה
מצחיקים. היה אחד שהיה דופק במשך שעה את הראש שלו בקיר של
הביתן שמירה וצועק - "אח שלי, אני אוהב אותך". במשך שעה הייתי
שומע - בום ( דפיקה על הקיר גבס ) אחשלי אני אוהב'תך. ככה שעה
רצופה. במשמרת של 6 שעות ישנם כמספר הפציינטים כמספר הדוגמאות
ופי שלושה. זה מעביר לך את המשמרת דיי מהר וזה יותר מצחיק
מטלויזיה. אבל זה גם מה שהביא לא את הסעיף כאשר הוא הזניק אותי
לשם ביום שישי אחר הצהרים בדיוק שאני עושה חדר כושר.

בום"אחשלי אני אוהב'תך", בום"אחשלי אני אוהב'תך"

הגענו למרכז אמסטרדם, וכמה היא יפה. גדולה בעיקר וההמון שהולך
ברחובות. חיפשנו איזה הוסטל להתמקם שם, לזרוק את התיקים וללכת
לטרוף אוכל מקומי. הגענו לאיזה הוסטל בדירת נרקומנים, מזרון
אחד, ומקלחת פשפשים רקובה. כל פעם שאני אומר לעצמי - הייתי
בצבא ראיתי את הכל, אני בעצם מפתיע את עצמי מחדש בכך, שלא
ראיתי את הכל ולא הכל נסבל. אבל אנחנו קצרים בכסף ובשביל זה
נסבול הכל - "הייתי בצבא ראיתי הכל" אומר יוני בקול רם. התחלנו
ללכת ברחוב, ועצרנו ע"י קנטאקי פרייד צ'יקאן. לא עברו להם 20
דקות ויצאנו משם מחוייכים יותר ממה שנכנסנו. אחרי שעשינו צעד
וחצי בנחיתה באמסטדם, הגיע הזמן לעשות את הצעד הבא וזה למצא
קצת חומר ירוק, חום מה שבא - אבל בעיקר - שלא יבייש את
הסיפורים ששמעתי שם בבית על אמסטרדם הנפלאה.

לא הספקנו להגיע לכיכר מדאם, ברנש הגיח מאחור בליווי "מה נישמע
חבר'ה?"
הסתובבנו לאט לאחור.
בהתחלה נבהלנו, אבל אחר כך להשתחרר מכל הדברים שידועים לך,
לנסות להבין את אמסטרדם קצת יותר. להיפתח בכיף לקבל את
האופציות שמזדמנות לך בדרך. ככה פגשנו את אבי, שנראה כמו הצרות
של אתמול רק עם שיער ארוך וקצת יותר מסריח.
אבי גדל בבאר-שבע והחליט להגר לאמסטרדם לפני כ 5 שנים, כרגע
הוא לא עובד ומסתובב ברחוב כמו הרוח, נושף מכל הכיוונים - ככה
הוא הסביר.  אז את הג'ויינט הראשון שלי בעיר הגדולה עשיתי עם
אבי מבאר-שבע, דווקא על מדאם סקוור. אחר כך אבי החליט להראות
לנו היכן הג'אנג'ה הכי טובה בעיר, במרחק של 15 דקות הליכה
מהמקום שבוא כבר לא היינו בהחלט.  כמובן שלא הגענו לשם אחרי 15
דקות, אלא אחרי שעה וקצת. בזמן שהלכנו נתקענו מול כמה חלונות
אדומים, עשינו עוד כמה הפסקות בדרך, ולגמנו קצת בירה כי היינו
צמאים.

אבי נכנס ראשון לחנות, ישר עשו לו כבוד של מקומי. הוא התחיל
לדבר איתם, אנחנו עמדנו בצד והבטנו. ישבנו עם ההמלצה של אבי
מונחת על השולחן, ואבי פתח נייר והתחיל לגלגל את הסיפור שלו,
הכניס קצת פרטים וקצת צבע, קצת המשך וקצת רוגע. הוא התחיל את
הסיפור שלו ב - היו היה וסיים אותו ב- ההמשך עוד יבוא. בין
השעות שישבנו שם, פעם אחת צללתי עמוק בצוללת של אבי, פעם טסתי
איתו בחללית שהוא בנה בשיחה אחת קצרה. בשולחן ע"י ישבו 2 בנות
שדיברו בשפה זרה לחלוטין אבל זה לא עיקב אותי מלהקשיב לשיחה
שלהם ולהבין.  אז נגמרו לאבי המטבעות והוא החליט שזמנו  הגיע
לעזוב. להמשיך הלאה כמו הרוח. לפני שהוא הלך הוא הרצאה לנו כמה
חוקים שיעזרו לנו לשרוד את המגרעות של העיר ולהנות ממנה ככל
שאפשר. אבי אמר - אחי, תודה רבה על השיחה ויצאה החוצה.

בזמן השקיע -הגיע השעה לחזור למלון.

בבוקר קמתי עם הבגדים עלי, לא זוכר איך הגעתי לשירותים ולמה
נרדמתי בתוך האמבט. בפינה של החדר נשארו סיממנים של הלילה,
המון שאריות של KFC , ומים מינרלים פתוח. יוני עדיין נחר, אני
החלטתי לעשות מקלחונת ולצאת קצת לנשום אוויר טרי.
במזדרון הייתה יכול לראות לפעמים יציאות טובות של המקום, למשל
זוג לסביות מתנשק מגלל איזה "חבריקו" וצוחק לעצמו, לפעמים
הייתה יכול לראות מה המקום הזה עושה לאנשים שלא מצליחים
להתמודד עם האיזון ונופלים חזק. אחד שמביט בתמונה ולא זז. אבל
אתה זורם החוצה, מחוץ למלון, מחוץ לחדר, להתאוורר קצת ולהנות
מהאופציות הנהדרות של העיר.


בבוקר קמתי, רק תחתונים עלי - אני לא מספיק לפתוח את העיניים
ומתקשה לזהות את החדר שבו אני נמצא. מולי דמות קצת מתושתשת
פותחת את הפה ושאולת בשפה זרה. כבר שבוע לא דיברתי עברית, לא
שמעתי עברית, וכל החברים שהיו לי הם היו מקסימום ליממה אחת ואז
חלפו להם כמו הרוח ( כמו אבי ).
הכל, כל כך הזוי ולא קשור. היום שלפניו אין שום קשר ליום
שהתחיל, כולם מתחילים אותו דבר - "חבריקו" וארוחת בוקר.
יוני כבר עזב לפני כמה ימים, הוא נסע לעבוד בארה"ב. הוא השאיר
מכתב מאוד מפורט וקצת עודף שנשאר לו, הוא סיפר לי שהוא נוסע
לשם בחזרה אבל זה ברח לי מהראש, בוקר אחד הוא פשוט לא היה שם
ובמקומו עמדה מעטפה של המלון שהוא השאיר. מה עכשיו - "חבריקו"
( כינוי לג'ויינט ) וארוחת בוקר.

ההולנדים המזדיינים הללו יש הרגלי אכילה קצת מוזרים יחסית
לארץ, הם חובבי חמאות למינהם, וכל גבינה שלהם זה טרליון אחוזי
שומן. אני דיי הבטחתי לעצמי לפני הטיסה שאני לא אשמין
באמסטרדם. אבל שמגיעים לעניין זה כמעט בלתי אפשרי, זה נראה
כאילו האירופאים לא שמעו על אוחוזי שומן נמוכים באוכל, וכאילו
לא אכפת להם להתפוצץ בקולסטרול - ניחא, זה כל לא משנה.
בסופרמרקט, או משזה יהיה, היה מאוד נאה. הכל כל כך אסטטי
ומחושב. לקחתי לחמינה, מיץ תפוזים וחיפשתי גבינה. חיפוש הגבינה
הפך למבצע בלי אפשרי, בהתחלה לא רציתי גבינה צהובה - משום מה
אחרי שביקרתי במפעל לגבינות צהובות יצא לי כל החשק ( הבני
זונות לא יודעים להיות סטרליים, שזה קשור לגבינות צהובות הכל
עסק מסריח ), אז חיפשתי לי גבינה לבנה כזו פשוטה סטייל 5% של
תנובה. לפתע קרץ לי משהו מהמדף, ציור של זיתים על האריזה.
החשיבה שלי הייתה ככה - גבינת זיתים בלחמינה, מיץ תפוזים ובננה
לקינוח. חיש קל קפצתי על הרעיון, הורדתי מהמדף את המוצר
המבוקש, הגעתי לקופה חייכתי חיוך גדול ואפילו בירכתי ליום טוב.
על האופניים דוושתי מהר מהר, ישר אל תוך החדר. על השולחן הכנתי
ארוחה שלמה, מזגתי לעצמי מיץ תפוזים לכוס חד-פעמית, עם הסכין
מפלסטיק פתחתי את הלחמניה והתרגשתי לפתוח את האריזה של הגבינה.
בפה כבר הטעמים מתחילים להתערבב, בין הזיתים לגבינה, בין הלחם
להרגשה, מסיר את המכסה מהקופסא. דרך העטיפת אלומניום - ותדהמתי
המרובה זו לא גבינה זו חמאה ! " ארופאים מזדיינים לא יודעים
לכתוב באנגלית שזו חמאה ?" -
מנסה להבין היכן טעיתי ומה קרה, אוכל לחם עם חמאה ומיץ תפוזים
- בננה לקינוח. זה לא היה כל כך נוראה. הדלקתי חבריקו לדרך
ונשכח על מה הייתה המהומה.  נו טוב, זה קורה שיש לפעמים טעויות
בחיים, ואם זה הצרות שלי אז באמת אני במצב טוב. אבל ככה זה
אירופה - הבעיות היחידות שיש להם פה זה האם זה חמאה או גבינה .
אחרי שקבלתי את גנבה שלי לראש. החלטתי לצאת לטיול עם
האופניים.

האופניים עצרו ע"י מוזאון של ואן גוך, הייתי חייב ללכת לקצת
אומנות ולא לשבת כל הזמן, לחיות בכונכיה הזו של עצמך בסטלה
מתמידה. בכניסה למוזאון היה קרוז ( שלט ) ענקי שדיבר על
ההיסטוריה של האומן. "הבני זונות לא יודעים לכתוב אנגלית כמו
שצריך" - מנסה לקרוא את הסבר בהולנדית במשך זמן מה...אחר כך
מבין שהאגנלית היא בשלט שליד. כאשר אתה מטייל לבד נוצר לך
הרושם שאתה בעצם לבד, אז מתחיל הצורך למצוא לעצמך קצת חברה.
משהו או משהיא העיקר לא להיות לבד, הדחף האנושי הזה גובר על כל
צורך אחר שלך. פתאום לראות קבוצה של אנשים על-ידך מדברת ואתה
קוטע את אחד האנשים ונכנס לו באמצע של המשפט בהברקה אידיוטית.
הם לא מבינים כי הם לא לבד, הם לא מטיילים עם עצמם. אחר זמן
מה, השיחות התחילו להתפתח אצלי בראש, כבר מצאתי את המשתתפים
שלי לטיול הם היו - אני וחבריקו למינהם. אחרי 5 שעות של הליכה
בין יצירות אומנות וחוסר ההבנה של שיטת ציור בשמן או ברישום
פחם, אתה מגיע לחנות מזכרות. בחנות מזכרות תמיד אתה תוכל לקנות
מזכרת הכי קטנה המחיר הפקעה מלא (וזה בסדר כי זה אירופה). אחרי
כל הדילמות וכל החישובים של אוכל, חום, ירוק ומגורים. אתה
מחליט לקנות מזכרת מהאתר, אבל תמיד ביציאה אתה תמצא חנות
שתמכור לך את אותה מזכרת בחצי מחיר ממה שקניתה. אבל מבלי לתת
לרגשות ארצישראלי לצאת החוצה ( ולקטר שאתה פרייר ) לקחתי את
האופניים והמשכיתי הלאה. כאן כבר לא הייתי רק אני, היינו
אנחנו.

הכל כאן ירוק, אין אפשרות לברוח מהירוק הזה. האנשים פה ירוקים,
הכלבים דומים לאנשים אז גם הם ירוקים. הילדים משחקים בירוק,
התיירים מגלגלים ירוק, קונים בירוק, לובשים ירוק והולכים
בירוק.
אנחנו כבר להתרגלנו לירוק הזה שמסביב, ביומן קטן שהחזקתי רשמתי
את התאריכים שאני הייתי צריך לתפוס את הטיסה בחזרה. לא נשארו
המון ימים לטיסה, אז ישבתי מול הירוק הזה, חבריקו ואני.
הכל נעשה לאיטי, נעים, כולם זזים. אחד נגש אלי ושואל משהו אני
מציע לו חברה. " תשב ידידי, בבקשה" - אני מציע. כנראה שלא
קלטתי אותו מספיק והוא נע הלאה, אפילו לא אמר תודה, אפילו לא
אמר תודה. הירוק ברח לי מהעיניים והכל החשיך פתאום. צל גדול
התהלך בין העצים. קולות הפכו מנעימים לרועמים ומפחידים. חבריקו
נגמר ולא נשאר. הלב הגביר את הקצב, הפעימות פתאום התחזקו בכל
פעימה. המבט דבק בדבר אחד ממול, הפרנויה התחילה - "קהל נכבד
אנא לשבת ההצגה עומדת להתחיל" - קול קרא. " בום"אחשלי אני
אוהב'תך", בום"אחשלי אני אוהב'תך" - התחלתי לשמוע. אני יודע
שזה לא מציאותי, אני יודע שזה הכל בראש, אני לא מצליח להפריד,
אני לא מצליח לשלוט, לאחוז בכלום. הכל שחור, הבמה שקטה. במרכזה
עומד דמות מוכרת ורק אור אחד מאיר עליה.  ברקע לא מפסיק - אותו
המשפט, הצליל הכל כך מוכר - בום"אחשלי אני אוהב'תך", בום"אחשלי
אני אוהב'תך" - המשוגע דופק את ראשו בקיר גבס של ביתן השמירה.


כאשר הכל נגמר, או משום מה פשוט התעוררתי על ספסל וחושך כבר
היה. עצרתי את האדם הראשון שראיתי ושאלתי אותו היכן אני? הוא
עזר לי למצוא רחוב אחד שהספקתי להכיר ומשם הגעתי בחזרה למלון.


אם כי לא יצא לי הרבה לחשוב על מה שקרה לי באותו יום. זה לא
התריד אותי יותר מידי. סרטים רעים, זה קורה, גם לטובים
שביננו.הייתי חייב להחזיר לעצמי את החיוך על הפנים, החלטתי
לצאת מהסרט ולחפש בחורה...מה שיעשה טוב כרגע זה מגע עדין ונשי
שיחזיר את החיים למסלולם הרגיל.
בחורה באמסטרדם זו לא בעיה, אם יש לך מספיק כסף אתה יכול לקנות
לעצמך זמן אוויר עם כל בחורה שתראה בחלון ראווה. אף על פי כך,
זה לא הסטייל שלי, אני לא אשלם בשביל הנאות מיניות, לא שאפשר
להסיג את זה בחינם והתמורה תהיה כמעט שווה. חזרתי למלון
והתקלחתי, התגלחתי לבשתי משהו נקי למען המטרה, ועליתי על
האופניים והתחלתי לעשות סיבובים בין כל הסימטאות של העיר
היפה.
בהתחלה עצרתי באיזה פאב-קופי שופ, שנראה מבחוץ קצת עם עמוס
באנשים. נעלתי את האופנים בפינת רחוב, התחלתי בסרט השני של
הלילה - אישה לכל סיבה ומסיבה. הדחף המיני העז השתחיל להצטבר
הגיע לשיא, בשיחה קצרה עם מקומית שנפנפה אותי תוך דקה. היא
הבינה את העניין לא התעניינה וסובבה את הראש. אותנו הם מלמדים
שאירופה זה נימוסים וישראלים גסים, אבל אין זה ככה, שאני נסיתי
לדרבן אותה להיות חברותית היא הבינה נקודה ופשוט רחפה לה
מהשיחה. אחרי כישלון חרוץ אחד, הגעתי למסקנה שאין ככה אוכל
להביא את האישה למיטה, אולי אחפש אותה באזור של המיטה וככה
יהיה יותר קל. חיש מהר בחזרה להוסטל ובמסע חיפושים אחר נקבה
באזור. המסע הסתיים בגילגול עשיר מילים עם זוג חברות בשולחן
בפרוזדור. הן לא הבינה מילה ממה שאמרתי ואני לא הקשבתי למילה
ממה שהם דיברונה. אבל לבסוף הערב...

...נפלתי שוב וחשכה כיסתה את הכל.

בבוקר אפשר לקרוא לזה כך, פתחתי את עיניים ותשתוש חזק עירפל את
הכל. שיפשוף מהיר  הבהיר את החדר ומולי בלונדה מנסה ללבוש
חזיה. תהוי על גורלי המר וכמה שהזוי שזה התאפשר להיות חיפשתי
את בגדי.

הבגדים היו על כיסא שהיה ע"י המיטה, מולי יושבת בחורה חמודה
לובשת חולצה, ואני עם הרגשה מוזרה. אין יותר מידי מה להבין,
אבל הכל פרח מראשי, זיכרוני, והמעשה שנעשה כאילו לא היה.
חבריקו וארוחת בוקר, הצעד הבא להיות.

בעליה למטוס התיישבה לידי בלונדינית מדהימה עם חברתה. התחלתי
לחייך לעצמי שזה היום המזל שלי, ואיך עברו להם 3 שבועות
מדהימים. התחלתי לסכם את החיים, התחלתי לחשוב שזה לא כל כך
נוראה לעבוד בתור שומר במוסד לחולי נפש. שמר "אחשלי אני
אוהב'תך" סה"כ מצחיק אותי, ומעביר את השמירה באופן עינייני.
אבל הייתי חייב להתחיל שיחה עם הבלונדה שישבה ממש לידי, החיים
טומנים לך הזדמנויות, אומנם לא רבות אבל צריך לאתר אותם ולתפוס
בכל שניה שיש. פתחתי את השיחה בכמה דקות שלפני הנחיתה, הסברתי
לה שזה מגדלי אזריאלי ושעברנו ממש מעל חופי תל-אביב. התנדבתי
להראות לה את הארץ והיא הסכימה להתנדב להגיע לבית שלי לסיבוב.
אני הייתי מאושר, גג העולם לא נראה גבוה כמו שהיה באותה נחיתה.


הגלגלים נגעו בארץ הקדושה, הרגשתי חום אדיר עובר בי, אושר
עילאי. השמש בדיוק הייתה בעיניים, ואין כמו להיות בארץ. יש כל
כך למה לצפות.

בתורים הגדולים אני לא מצליח להגיע ליעד, כולם עומדים בסבלנות.
אף אחד לא דוחף, הכל כל כך רגוע. אין העמסות למחסנים של
הדיוטי-פרי. אין נהירה לדרכונים. הכל שקט. כאשר הגיע התור שלי,
חייכתי עם דימעה אחת בלב. הגעתי לארץ הקדושה אבל לא הביתה,
בכניסה לשערי שמים עומד מלפני ברנש מוכר -  "אחשלי אני
אוהב'תך" הוא אמר.

בוםםםםםםם

"טיסה 377  מאמסטרדם לת"א... התפוצצה היום בנמל התעופה
בן-גוריון... ,גורמים ראשונים מדווחים על... מחבלת ככל
הנראה...אין ניצולים...מחדל אבטחה חמור"...

בבוקר אם ככה אפשר לקרוא לזה, הכל היה מעורפל בדרכו שלו. "מה
עכשיו?  אחשלי" - צעק הברנש -"חבריקו וארוחת בוקר" חייכתי.

המשך לסיפור תופס מקום במקום שאליו מגיעים לאחר המוות,
בסיפור המשך..."ימי גן - עדן המאושרים".