מולי עומד לוח השעם שלי, עמוס לעייפה, מלא דברים ישנים שממלאים
אותו עד אפס מקום- תמונות של אנשים, מספרי טלפון, דפי קשר
מכיתה ו', פרוספקטים של ארגונים שונים, כתבות על דיסקים
שהולכים לצאת. הלוח עומד שם, כמעט נופל תחת המשקל של הכל, לא
יכול לשאת עוד כלום, זועק אלי שאנקה אותו.
ניגשתי אליו, והורדתי אחת מהכתבות על הדיסקים. כשניתקתי את
הנעץ ממנו, יכולתי לראות כל זיכרון לדיסק הזה נעלם, הוא מעולם
לא הוקלט, לא עשה שום רווח.
אחרי זה תלשתי פרוספקט של איזה ארגון. מיד כשנחת בפח, הרגשתי
את החורים הכלכליים מכרסמים ביסודות של הארגון, והוא מתמוטט
בין רגע, ואינו עוד. אחרי תלשתי טלפון של אדם שלא ראיתי כבר
שנים. הראש שלו התפוצץ בעיני, והוא לא היה עוד, ואחרי זה תלשתי
תמונה, וכל האירוע נמחק עם כל עדות לו.
התקף של אמוק תקף אותי, והתחלתי לזרוק דברים לפח בלי היסוס,
בלי סלקציה. פרוספקטים רדפו כתבות, מספרים של אנשים שכמעט לא
הכרתי, תמונות של חברים, תמונה שלך, דפי קשר משנה שעברה ומשנים
שלפניה, כולם עפו פנימה, מפוצצים אתם ראשים, מוחקים אנשים,
מפילים חברות. כשסיימתי עמד מולי לוח שעם ריק, ומאחורי פח מלא.
אחזתי את ראשי בידי, ושחררתי צעקה חלולה. אבל לא פחדתי.
ידעתי שכל דברי העבר מחכים לי בעתיד, כשהזבל יצא החוצה.