אני אלך ברחוב, ואעצור ליד אחת מהתיבות האלה שיש בתוכן
עיתונים. בכותרת יהיה כתוב "דוור נשך כלב". בטח באמת אין להם
משהו יותר חשוב לכתוב עליו, אני אהרהר לעצמי, ובאמת לא יהי
להם. אם אני אמשיך לקרוא, אני אגלה שזה היה הכל חלק מהתערבות
ידידותית. וגם אם לא, דעתי תוסח פתאום בגלל שחזיר שטס לו מעל
צמרות העצים יחרבן לידי. צריך יהיה להיזהר מזה, כשלחזירים יהיו
כנפיים.
אני אמשיך ללכת, ואפגוש חבר שלי. אנחנו נלחץ ידיים, ונשוחח על
מזג האוויר, שיהיה נוח להפליא, כי באמת אין משהו יותר בוער על
סדר היום. הוא יציע לי ללכת אתו לסיבוב, ואני אסכים, כי אין
לאן למהר. אנחנו נלך בשקט, או מדברים, חולקים את הרגע, מדי פעם
אוספים מן שנפל מן השמיים על המדרכה הנקייה, וניקח ביסים ממנו,
מתענגים על טעמו. אחרי חצי שעה בערך אנחנו נפרד, ואני אסתובב
לחזור הביתה. ופתאום אני אראה אותך, עומדת ליד הפוסטר שמפרסם
את סיבוב הופעות האיחוד של הדורס, עם הופעות אורח של ענבל
פרלמוטר וקורט קוביין, והחור שיהיה לי בחזה לא יתחיל לדפוק
מהר, ולא יצא אליך. אני פשוט אסתובב, ואמשיך ללכת, כאילו כלום
לא קרה. וכלום באמת לא יקרה. ובעצם, יכול להיות שכל זה כבר קרה
אתמול. זאת הבעיה באידיליה- היא כל כך חמקמקה, שאתה לא יודע
שהיא שם עד שהיא הלכה, עד שהחור הזה יתחיל שום לדפוק מהר. |