אני יושב בתוך חדר לבן. מולי יש חלון זכוכית גדול. אנשים
עוברים מול החלון. אנשים שאני מכיר. אנשים שאני אוהב. הם
הזיכרון שלי. הם קיימים רק בראש שלי.
הנה עוברת הבחורה שפעם אהבתי והיא אהבה אותי. לרגע, היא נראית
בדיוק כמו פעם: יפה, שיערה חום גולש, עיניה עיני שקד וחיוכה
מלא חום ואושר. היא הולכת מעבר לחלון. היא לא רואה אותי. 'אני
כאן', אני צועק לה. היא ממשיכה ללכת, עיניה מביטות קדימה,
במשהו רחוק שאני לא רואה מתוך החדר. 'דברי אלי', אני צועק
וחובט בחלון, 'כמו שפעם דיברנו'. היא ממשיכה ללכת ונעלמת. זרם
עובר בי, חולף בתוכי. אני לא אראה אותה יותר. אני לא אשמע את
קולה. היא הלכה לדרכה, בעולם אחר ורחוק משלי. אני תקוע בתוך
חדר עם חלון זכוכית.
הנה מגיע החבר הכי טוב שלי, זה שגדלתי איתו, ששיחקתי איתו,
שבכיתי ושצחקתי איתו. מאז שאני זוכר את עצמי - הוא תמיד היה
שם. הוא מתקרב לחלון הזכוכית ומושיט לעברי את ידו. הוא מחייך
אלי, תלתליו הזהובים גולשים על כתפיו. צעדיו קלילים כהילוך
מלאך. הוא אומר לי משהו, אבל אני לא שומע את קולו דרך הזכוכית.
'אני לא מבין', אני צועק, אך הוא ממשיך להזיז את שפתיו ולחייך.
הוא מרים את ידו ומנופף לי לשלום, ואז - נעלם - כך סתם, ללא
שום התרעה ובלי שום הסבר הגיוני. אני קורא לו, מכה בחלון
הזכוכית, בוכה ומתחנן, אבל הוא לא חוזר. הוא נמצא במקום רחוק.
אולי אני אפגוש אותו שם יום אחד, כשאצליח לצאת מהחדר עם חלון
הזכוכית.
אני לוקח צבעי שמן ומתחיל לצייר על קירות החדר. על התקרה אני
מצייר שמיים כחולים ועננים בכל מיני צורות. על קיר אחד אני
מצייר יער סבוך ואפלולי. על קיר שני - חוף ים זהוב וצוקים
עליהם נשברים הגלים. על הקיר השלישי אני מצייר גבעות רחבות של
דשא וכבשים קטנות לבנות. אני מדמיין שאני במקום אחר, למרות
שאני יודע שאני עדיין בתוך החדר עם קיר הזכוכית. הזיכרונות
נמצאים איתי. התמונות והקולות בתוך הראש שלי.
הנה עובר סבא שלי. הוא לא נראה כל כך זקן. הוא הולך בצעד מהיר,
מחייך, משקפיו הדקות על עיניו. הוא מחזיק חכה ביד. הוא הולך
לדוג, כמו פעם. אני רוצה ללכת איתו. לשבת לידו על שפת הנחל,
לשמוע את הסיפורים ואת הבדיחות שלו. אבל אני לא יכול לצאת
מהחדר. קיר הזכוכית עוצר אותי וסבא שלי ממשיך ללכת ולהתרחק, עד
שגם הוא נעלם.
אני מתיישב על הרצפה. דמעה זורמת מתוך העין ומתחלקת במורד
הלחי. כמה אנשים עוד יעברו מולי? למה אני לא מצליח לצאת מהחדר?
אני מבודד, מרוחק ומנותק. אני צועק ובוכה, אבל אף אחד לא שומע.
אני ממשיך לשבת, מחכה לראות מי מהאנשים שאני מכיר יעבור מול
חלון הזכוכית.