עברו תשע שנים. סרטן הספק רק מרחיב את החור, אתה יודע. זה
המצפון שהופך את השוליים מוגלתיים.
ויש לי צורך לפעמים, רק לפעמים, לחטט.
להכאיב לעצמי זו אופציה, לא דרך חיים. ואני לא יודע שום דבר,
אני לא יודע שום דבר.
אתה לא עונה כי אתה לא רוצה, אני שואל כי אני מוכרח.
תשע שנים זה לא הרבה זמן, אבא;
משהו בין התייפחות לאנחה או הדרך מן הבית הישן לבית החולים או
משמרת צהריים של מחלקה אונקולוגית או החיסור האחרון מבית-הספר.
ואני עייף, כל-כך עייף. ואתה עייף, כל-כך עייף. אל תישן ככה,
בבקשה. לא ככה.
אני לא מצליח להרדם, אבא. חשיכה.
אחרי הכל, אני לא כועס. אני רותח. כי יכולתי לעשות יותר
ויכולתי להגיד להם הכל.
עוד עשר דקות עברו והמוגלה בשוליים קרושה שוב. אני חושב שאני
כבר יכול לדחוף את כל היד לשם.
יום אחד אני ארדם, אבא, אני מבטיח. ואוכל להכנס כל כולי לחור
המודלק והמצחין שלי. אני ארהט מחדש ואולי אתחתן.
כולם יודעים את השם שלי עכשיו, אבא. זה דבר טוב, אני חושב. זה
עוזר לי לזכור עד כמה יפה היית. וכמה כולם לא.
איך לקחת אותי למים העמוקים והשארת את החוף על החוף. הוא הרג
אותך, נכון, אבל רק אחרי
שהרגת את עצמך.
אני בטוח שהייתה סיבה טובה. אל תשאיר אותי במים העמוקים, אבא.
החוף לא מרפה.
כשאתה לא פה, החול נכנס לנעליים, לתחתונים, מגרד במפשעה. אני
לא מצליח לנשום יותר. ואני מנסה. לעולם מנסה.
אני שומע אותך נושם על השולחן, אבא.
אני שומע אותך מדבר לעצמי.
אמא אומרת שאתה חסר לה ואני אומר לה שהיא חסרה לך גם. אבל
שנינו יודעים שעדיף לא לחשוב. שנינו חושבים שעדיף לא לדעת.
אני יודע שאני כבר יכול לדחוף את היד.
אז עברו תשע שנים. סרטן הספק רק מרחיב את החור, אתה יודע. זה
המצפון שהופך את השוליים מוגלתיים.
ויש לי צורך לפעמים, רק לפעמים, לדבר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.