חוף
כמה מים
עד האופק והעומק
עד קצוי העצב
עד עולם

כמה אויר
כחול לאין חקר
מחשבת הבריאה
נוגע בך
משק כנפי הרוח

נוגה שמש
אינסוף אור
כמה כוח
אש החיים השורפת

כמה אדמה
משקל החומר הדחוס הנורא
אם האדם משענת גופו
בסיסו וקיצו של החומר הארעי

כמה מושלם היה הכל
עד שהשארת את חותמך
אדם
צעדיך עדים מאחוריך
למשקלך

לא הולך על אויר אתה, תמיד משאיר את חותמך
צעדיך מאחוריך, שוכב לבד על ערימת צדפים מצע מושלם בוהה בים
בשמש היורדת לאיטה קרירה רגועה וחורפית, לא ממהרת
בשמיים הצלולים המנקים את מחשבותיך הכאובות הזורמות את שפכיהן
לים

את אשתך ואת בתך עזבת לבדן בחוף אחר
ואינך יכול לחזור אליהן
פגוע ומתוסכל
אכול בשיני הזמן
כואב
כואב
וזו לא אשמתן
אבל אינך יכול לחזור
עדיין לא
עוד מעט
עוד מעט
תשוב להיות אב אחראי ואוהב
בעל מסור ומתחשב
עוד לא
עדיין אינך יכול לשוב
משקט בודד מחוף נידח
פתוח
וריק

נקודת המפגש וקו הגבול
חד כסכין ערפילי כענן

עזוב חול למליון שנה והוא יהפוך לסלע.
עזוב סלע למליון שנה והוא יהפוך לחול.

מהסכמי אוסלו ועד הסכמיי עם אשתי
מדוע כל הדברים מסתדרים רק בתבנית שלילית?

אני שואל את השמש
האם יש לנו תקוה
כמו שאנחנו
ילדים קטנים
אבודים בחשיכה

להבין
להתחבר אל היצירה
לחזור אל אבינו
אור הנשמה

האור הנורא