אני יודעת שהוא אוהב אותי.
זה שהוא לא מראה את זה, זה עניין אחר לגמרי.
מה אפשר לעשות, אי אפשר לבקש הכל מבנאדם, נכון? אז למה, למה
דווקא כשאני משלימה עם זה, ואני כבר אפילו לא מרגישה רע
כשאורי לא אומר לי שהוא אוהב אותי אחרי שאנחנו שוכבים, אז גד
בא.
בא ואומר לי כמה הוא אוהב אותי. כל הזמן, תמיד, הרבה. "כל כך"
הוא אמר..."אני אוהב אותך כל כך"..
ואני רוצה לבכות. אני חושבת על המילים, עליו אומר אותן, ואני
רק רוצה  לבכות...
אני גם אוהבת אותו, אבל אני עם מי שאני עכשיו. אני אוהבת גם
אותו, את שניהם.
וזה לא קל להיות באמצע.
כל דבר גורם לי לספקות, כל מילה שאחד מהם אומר.

אני חושבת שבסופו של דבר אני אמצא את עצמי עם אחד מהם כשאני
רוצה את השני.

ואולי אני כבר במצב כזה.

אני מקווה שלא.

לא יודעת, לפעמים פשוט אין לי כוח להתעסק עם זה, אני רק רוצה
ללבוש פיג'מה וללכת למיטה, ושמישהו כבר יחבק אותי שם עד שאני
ארדם.

דבר טוב שיאמר לזכות אורי- כשהוא מחבק, הוא מחבק. מרגישים
אהבה, אי אפשר שלא. והוא מרים את היד שלי, לאט לאט, שקוע בה
עם המבט, ומנשק אותה. השפתיים שלו מתכווצות לנשיקה הרבה לפני
שהיד מגיעה לפה, ונשארות שם הרבה אחרי שהפה יצר מגע עם היד.

גד, גד מראה אהבה בדרך אחרת. הוא מפתיע אותי תמיד עם דברים
קטנים.
הוא אומר לי כמה הוא רוצה לראות אותי, או.. כמה שטוב לו לשמוע
את הקול שלי אחרי יום כזה רע שהיה לו. ואני שומעת על הקול שלו
שבאמת טוב לו.

כשאני עם אורי, אני לא רוצה ללכת ממנו. ואני לא רוצה שהוא ילך
ממני, טוב לי לנצח.
כשהוא הולך לרגע, אני כבר רוצה שהוא יחזור. שהעולם יעצר, ויתן
לי ולו כמה שיותר זמן ביחד... שלא יהיו לנו משימות אחרות, שלא
יהיו לנו מטרדים שיסיחו את זמננו אחד מהשני. רק אני ואורי.

כשאני עם גד, אני לא מפסיקה לצחוק. אני רק צוחקת כל הזמן, וטוב
לי כל כך, אני שוכחת מכל השאר, אני רוצה לצחוק לעוד כמה
שעות, ושהסבל שבחוץ יעזוב אותי עוד קצת.
אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יודעת שאני מחזיקה את עצמי
מלחבק את גד לפעמים,

בגלל אורי.
אני יודעת שלפעמים אני רק רוצה לנשק
אותו ולקרוא לו- יפה שלי.
רק לנשום איתו כמה נשימות ולצחוק לעצמי.
לא יותר מדי.

ועם אורי, אני רק רוצה שיחבק אותי לנצח, וינשק לי את היד כמו
שרק הוא יודע.
ואני רוצה שיאמר לי שהוא אוהב אותי, כמו שרק גד יודע.
ולנצח, כמו שרק הוא יודע...