כשהייתי ילדה קטנה, הלכתי פעם עם אבא שלי למרכז המסחרי לקנות
משהו. בדרך מעדתי או נתקלתי במשהו, נפלתי וקיבלתי מכה ברגל.
נבהלתי ירד לי דם, כאב לי. התחלתי לבכות. אבא הושיב אותי על
ספסל של תחנת אוטובוס, הרים את הרגל שלי באויר, שלף את הממחטה
שלו מהכיס ושם אותה על הפצע שהדם יעצר. הוא ניסה להרגיע אותי
בעזרת כל המשפטים והסיסמאות הרגילות: "לא קרה שום דבר", זה
יעבור", "זה כבר לא כואב" וכו'.
אבל אני המשכתי לבכות.
אבא ירד על ברכיו כדי להיות מולי והחזיק לי את היד. "דנהל'ה,
תסתכלי אלי..." אמר, "בואי, תרימי את הראש..." לא יכולתי להרים
את העיניים אליו, הן היו מלאות דמעות.
"דנהל'ה..." אבא ניסה שוב, "קדימה חמודה, תנגבי את העיניים
ותרימי את הראש..." אבא לא התייאש. לקח לי כמה רגעים לנשום
עמוק, ואז ניגבתי את העיניים והבטתי אליו מבט קצר. "יופי!" אבא
היה מרוצה. "עכשיו תחייכי חיוך קטן!"
שוב השפלתי את עיניי לארץ וכמעט שפרצתי שוב בבכי.
אבל התגברתי: הרמתי את הראש, שלחתי אליו מבט עם חיוך קטן
והשפלתי מהר שוב את הראש.
"יופי, מתוקה!" עכשיו אבא היה מרוצה עוד יותר. הוא קם, נתן לי
נשיקה קטנה על המצח, העמיד אותי על רגלי והמשכנו ללכת.
כשנזכרתי בסיפור הזה שנים אחר כך, הבנתי מה אבא שלי ניסה ללמד
אותי. הוא לימד אותי שלפעמים בחיים אנחנו בדרך למשהו, אבל
נופלים ומקבלים מכה. לפעמים יש אנשים שיעזרו לנו לקום, אבל את
העיקר אנחנו צריכים לעשות בעצמנו: להרים את הראש, לחייך חיוך
קטן,ולהמשיך בדרך שלנו. |