כיצד הייתם מגיבים, אם הייתי אומר לכם שכמה שקיות פיצוחים
יכולות לשנות השקפה, ואפילו לזכך קצת נפשות. כן כן, שמעתם
נכון, התכוונתי לשקיות החומות האלה, או הלבנות (תלוי בחנות),
שניתנות עם קניית הפיצוחים. שקיות רגילות לגמרי.
אתם בטח הייתם אומרים: "זה בטח מה שנמצא בתוך השקיות, ולא
השקיות עצמן".
אבל אני מוכן להשבע שהשקיות עליהן אני מדבר בתוליות לחלוטין.
אף פיצוח סורר לא מצא דרכו לתוכן וחילל אותן, או שום חפץ אחר
לצורך העניין.

אני אגולל את הסיפור מההתחלה.

קודם כל, חייבת להשאל השאלה: "איזה שימוש יכול להיות לשקיות
פיצוחים חומות (או לבנות) ריקות?". זוהי כמובן שאלה מאוד הוגנת
ודורשת תשובה.
אני, בהיותי יהודי עד לשד עצמותיי, אענה גם בשאלה: "ניסיתם פעם
להדליק נר בחוף כך שהוא ידלוק לאורך זמן?".
ובאומרי זאת אני מתכוון לכך שפעולה זאת חייבת להתבסס על תקציב
מאוד נמוך (10 שקל) וללא עזרים מיוחדים.
גם אלה שיענו לשאלתי "כן" בוטח, או "לא" מהוסס, יוכלו להסכים
איתי שזה דבר שדורש יצירתיות מסויימת.
למזלי, לפני שהספקתי לעבור למצב תודעה יצירתי, יבגי סיפק לי את
הדרך בה אפשר להפוך את זה לאפשרי. וכל זאת בזכות שיבגי ראה פעם
אנשים יצירתיים באמת עושים את זה.
התשובה מערבת נרות קטנים, קצת חול וכמו שכמובן ניחשתם, שקיות
פיצוחים חומות(או לבנות). לוקחים את השקיות, ממלאים עד מחציתן
בחול ולשם מכניסים את הנרות. דרך זו מספקת משען חסין רוחות
לנרות, כמו גם אור ליושבים מסביב.
עכשיו שמצאנו את הדרך, נשאר רק להשיג את המרכיבים.
נתחיל מנרות. תופסים איזה חבר (יבגי) והולכים לחנות קטנה
ונחמדה בתחנה המרכזית הישנה. שם מוצאים במאמץ מה חבילת נרות של
50, שמחירה המומלץ הוא 10 שקל.
את החול בדרך כלל אפשר לאסוף במקום ולא להביא מהבית.
הפרפקציוניסטים יכולים לגרד קצת חול מהשדה הסמוך לביתם ולהביאו
איתם.
ומכאן נשאלת השאלה: "כיצד משיגים את שקיות הפיצוחים בלי באמת
לקנות פיצוחים".
ההגיון אומר שקשה למצוא אותן בים, ומסיבה נעלמת מעין הן אינן
נמכרות במכולות. היעד היחיד שנשאר הוא, כמובן, הפיצוחיות.

ישובים סביב שולחן עגול, ליד פיצריה בעיר, הגענו למסקנה זו
ביחד (יבגי ואני). יבגי החליט להמשיך עם קו המחשבה וזה מה שהוא
אמר:"אין סיכוי שייתנו לנו שקיות סתם ככה".
תפיסת העולם שלי, שלא ממש מכילה אנוכיות, לא הצליחה בשום אופן
להסתדר עם תשובה כזאת.
"למה לא?!", פלטתי.
"כי, אתה מבין, הם מקבלים כמות מוגבלת של שקיות ולא רוצים
לבזבז אותן סתם. חוצמזה, זה עולה כסף", באה התשובה הספקנית.
"אתה יודע מה אני חושב? כן ייתנו לנו". ענתה הנאיביות
בהתלמותה.
"אבל ראית איך ההוא, שביקשנו ממנו בדרך, לא נתן", קבעה המציאות
בקול שבע רצון בעזרת מילותיו של יבגי.
הוא צדק. האיש ההוא עם הסיגריה סירב לנו בלי להניד עפעף. אבל
המציאות החולמנית שלי לא יכלה להסכים לכזו שטות:"אני בטוח במאה
אחוז שייתנו".
"רוצה להתערב?", שאל יבגי.
"לא, אני לא מתערב על דברים כאלה", עניתי בחזרה. האמונה באנשים
אצלי היא עובדה, וחבל היה לגזול מיבגי את כספו.

דרכינו הביאה אותנו אל רוטשילד. מקום מושלם לשני קבצני שקיות
פיצוחים חומות(או לבנות) כמונו.
פניתי לפיצוחייה הראשונה שנקרתה בדרכינו. ניגשתי אל איש גבוה
עם פנים ממולחים שדיבר בפלאפון. יבגי נשאר מאחור, כאשר הבעת
פנים ספקנית מרוחה על פניו. ניגשתי אל האיש מאחורי הדוכן
בבטחון מוחלט וביקשתי, עם חיוך קטן, שיואיל בטובו להביא לי כמה
שקיות. הוא תפס כמה שקיות קרובות ומסר לי אותן, ואף קרץ לי
בשובבות כאשר הודתי לו מקרב לב.
חזרתי אל יבגי הנדהם והמזועזע עם השלל ומסרתי אותו.
האיש שעמד מאחוריי  הדוכן בפיצוחייה הבאה הגיב באופן דומה
לבקשתי, וכך הגיב גם האיש בדוכן הבא לבקשתו של יבגי.

אז הינני מבקש ומתרה בכם, בכל פעם שתחזיקו שקית פיצוחים
חומה(או לבנה) בידיכם, תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה:"איך אפשר
שלא להאמין?!".