כולם אומרים לה שהוא מוזר, אבל לה זה לא אכפת.
לא אכפת לה שהוא רחפן ומבולגן, חסר סבלנות שלא מסוגל לשבת חמש
דקות, שוכח מה רצה להגיד ואח"כ פתאום נזכר, מבזבז את הכסף שאין
לו ורץ כל היום ממקום למקום בלי לחשוב.
לא אכפת לה שהוא עני, ולא בריא וילדותי (למרות גילו הלא-צעיר).
הם לא מבינים שלא אכפת לה- זה בדיוק מה שהיא אוהבת אצלו! אם
היה אפשר היא היתה יושבת אצלו כל היום ושרק יספר לה את
הסיפורים המיוחדים שלו, גם אם הסיפור מבולבל לחלוטין, והוא לא
ממש זוכר, וחלקו לא נשמע הגיוני- אז מה. היא שמעה את זה ממנו
וזה מה שחשוב.
ואם היא תבוא והוא לא נמצא, היא תסתובב באפס מעשה בקניון הקרוב
למרות שהיא מכירה המון אנשים בעיר הזאת שישמחו לראות אותה,
בעצם היא מכירה רק אותו.
בשבילה הוא לא "מוזר" הוא "מיוחד". כל עוד הוא מהרהר ומתפלסף
לפעמים, אוהב לעזור לכל מי שהוא יכול ואוהב לספר על העבר
שנשכח-היא תמשיך לבוא ולחפש אותו בבית הישן והמבולגן והמלוכלך
והקטנטן שלו.