לפני שנה סיימתי את כיתה י"ב, וכמו כל נער ישראלי מצוי נסעתי
עם חברי ליוון, רק שסיפורי הוא אינו כמו כל סיפור רגיל. חזרתי
לבד. עכשיו, שנה אחרי, כשאני עדיין ניצב באותה נקודה בחיים
שלי,החלטתי לפרסם את הסיפור.

1. כשקולות החצוצרות נדמו הם התחילו לקבור את המתים, ורק
מלראות את המחזה המזוויע רציתי גם אני להיקבר עימם. המראה
הנורא של זרי פרחים יפים, מהודרים, האפילו על האירוע העצוב. גם
ציפור שיר יכולה לשתוק? בחלק הרגשתי שזוהי אשמתי, ובחלק השני
הרגשתי שום דבר. למה זו צריכה להיות אשמתי? כל אד אחרי למעשים
שלו. אני אמרתי לו לא לעשות את זה, אבל הוא בכל זאת עשה את זה.
מצדי, אני נקי. מאז האירוע עברו כשלושה שבועות ולא נגעתי באף
ג'וינט, ואני מנסה גם לא לעשן סיגריות. את זה אני לא מצליח כל
כך. אני מעשן סיגריה אחת ליום, לפעמים שתיים. תלוי עד כמה אני
בדיכאון. כנ"ל לגבי אלכוהול, אני מנסה שלא לשתות כמו מקודם.
הכל כדי לשכוח אותם. קנדי היפי אמר לי פעם:
"IT DOESN'T METTER HOW MUCH YOU DRINK, IT'S HOW YOU DRINK
IT".
באותו הזמן, לפי צורת דיבורו, הקנדי היה על שתי אקסטות. ככל
שאתה בולע יותר אקסטות, אתה מתבלבל יותר ויותר, אבל אתה לא שם
לב לזה. בשבילך זה הכל דומה, הכל כרגיל, משחק ביום שישי של
הפועל כפר סבא נגד אחי נצרת. השופט מכר את המשחק. אום אל פאחם,
דקה תשעים וחמש, אחי נצרת משווה. אם אני זוכר את זה נכון, הכל
התחיל בטיסה ליוון.
2. הם התחילו לתכנן את הכל כחודש לפני מועד הטיול. הלכו לחברות
טיולים, כל מיני. אני לא הלכתי איתם, אני לא כזה, אני לא מארגן
דברים. מאותה סיבה גם לא הופעתי במופע סיום. כתבתי את שיר
הסיום, אך לא יותר מזה. אני לא איש במה. קורט וענבל הם אנשים
כאלו, הם אוהבים את זה בגלל שזה עושה להם טוב להרגיש נצרכים.
לפעמים ג'ים היה בא איתם, אבל רק כשהתחשק לו. בדרך כלל הוא היה
יושב איתי בסתלבט על הדשא של קריית ספיר. זה  התחיל בצינגלה
בישיבה, וכשהחומר היה כבר משפיע, אנחנו כבר היינו שכובים על
הדשא ומסתכלים על ספינות בשמיים. פעם אחת אפילו ראינו את ספינת
החלל האנטרפרייז. קפטן פיקארד אפילו אמר לנו שלום. למה העולם
לא יכול להיות כמו החיים על ספינת האנטרפרייז? כולם חיים
בהרמוניה, אורגיה אחת גדולה של תרבויות שונות. מי יודע, אולי
אפילו תהיה אורגזמה רוחנית?
3. מישהו פעם אמר לי שאני מבצע אוננות רוחנית, אז שפכתי לו על
ידו קצת מחכמתי. כשמונטי פייטון הראו איך אלוהים ברא את העולם,
הם עשו זאת בקלילות , אז איך זה שאלוהים לא מקל עלינו? כשהייתי
קטן, אני ואח שלי קיבלנו דובי שעבר מספר דורות במשפחה כירושה.
בהתחלה שמחנו והיינו מאושרים, אבל יותר מאוחר נמאס לנו ממנו,
ושחטנו את הדובי. רגל פה, רגל שם, עין פה ואוזן שם. אם היינו
יכולים, היינו גם שורפים אותו. ענבל אמרה שזה דווקא נשמע
מגניב, והיא הייתה מעדיפה לשרוף את הדובי. מניסיון העבר אני
יודע שאש זה הקיק שלה. היא פעם יצא עם בחור רק בגלל שהוא אובחן
על ידי פסיכיאטרים כ"פירומן". ענבל הייתה מוכנה לתת את כל
העולם בשביל למצוא אהבת אמת, אני לא. ולפי הצורה שמונטי פייטון
בראו את העולם, הוא לא שווה כל כך הרבה.
4. אני רציתי לשוט לשם בסירה. היינו משכירים לנו סירה כזאת,
אולי יאכטה, והיינו שטים בכוחות עצמנו ליוון, עד כמה קשה זה
יכול להיות? זה היה יכול להיות טריפ רציני. היינו כולנו לבושים
במדים לבנים, כמו מלחים אמיתיים, וג'ים היה יכול להיות רב
החובל של היאכטה. היינו שטים  בים הכחול, הפתוח, אבל זה לא
הסתדר. הם לא רצו, אני לא התעקשתי, הייתי בעמדת מיעוט ובסוף
לקחנו את הטיסה. במחשבה שניה אני קצת מצטער שלא לקחתי את ההצעה
של דני לנסוע לאמסטרדם. היינו יושבים ב-"MY COFFEE SHOP"
ומדמיינים את הים הכחול, ובלילה היינו לוקחים זונה. בטיסה
ישבתי ליד ג'ים, וקורט וענבל ישבו אחד עם השני. בחברה שלנו,
התחלקנו ככה באופן טבעי לשני זוגות. ליד ג'ים ישב איזה היפי
קנדי זקן, שלפי צורת הדיבור שלו יכולת לדעת שהוא על שתי
אקסטות. הוא דיבר כל הטיסה, ובמרבית הזמן הוא גרם לג'ים לצחוק
עד מוות. ג'ים כל כך נהנה כך שחשבתי שהוא בטריפ. הקנדי המשיך
וסיפר על איך גנבו לו את הפספורט ושדדו אותו בישראל, אבל בגלל
שכל העולם הוא הרמוניה אחת גדולה, אז הוא החליק. הוא סיפר לנו
על איך שקנדה יפה וקרה שלא כמו ישראל, על איך שהוא טייל
במדבריות של אפריקה בבגדים שחורים, ועל כך שעכשיו הוא הולך
לפגוש את אישתו ההרה ביוון. כשהטיסה הסתיימה, הוא נעלם.
5. ג'ים מת ממנת יתר שקנה אצל איזשהו רוכל מסריח ביוון. אמרתי
לו: "אל תקנה אצלו חומר, זה לא נראה לי", אבל הוא לא הקשיב,
הוא פשוט רצה להיות קצת ב"היי". אמרתי לו שאם הוא כל כך רוצה,
הוא יכול היה להביא חומר מהארץ, ולשים גם קצת קפה בתיק(כך
הכלבים לא מריחים את הסמים), אך הוא גנח לעברי. הוא נהג להגיד:
"תקראו לי כשסוף העולם מגיע, אני רוצה לשבת בשורה הראשונה".
לרוב הוא היה ככה. ג'ים היה הפירומן שענבל מצאה לה. תמיד הייתה
לה חיבה לאש, אבל כאשר היא הבינה כי ג'ים זה כבר מקרה אבוד היא
זרקה אותו. אני אספתי וטיפחתי אותו. לפחות הוא הספיק ליהנות
קצת בטיול, נראה לי שהוא גם הספיק לזיין איזושהי תיירת
אוסטרית, אחת בלונדה. הוא סך הכל ביקש ממנה למרוח לו קרם הגנה
על הגב, והם גמרו בחדר שלנו, ירדתי לקנות סיגריות. אין לי מושג
איך הוא עושה את זה, אבל גם אני רוצה. אל תחשבו שאני רוצה
להיות ג'ים, לא הייתי רוצה להחליף את עצמי בג'ים, הוא בסדר
ואני מי שאני, ואין לי בעיה עם זה. ג'ים פשוט בן-אדם שכל אחד
היה רוצה להיות. החל מאותו הרגע שג'ים עזב אותנו, הדברים הרעים
החלו לקרות.
6. אני זוכר שהייתי יורד באמצע הלילה, אחרי שכולם כבר היו
ישנים כשרק השמש הזורחת מסתכלת עליי, וכותב ביומן שלי. מדי פעם
הייתי יורד לקנות עוד חבילה של סיגריות שהוצתו כמו אוויר
לנשימה, ולפעמים גם מצית חדשה. הצטערתי מאוד שלא קניתי סיגריות
בדיוטי-פרי. ברקע הייתי שומע זוג תיירים אוסטרים מזדיינים, ממש
כמו בסרטים הגרמנים. הוא היה קורע אותה, והיא הייתה צורחת: "אם
תרצו, אין, אין, אין זו.. א-ג-ד-ה!@@#". הייתי יושב על הנמל
וכותב, ולעיתים מציץ מבט על היאכטות שכל כך קסמו לי. אחת
מלונדון, אחת מאיטליה, אחת מספרד ואני מישראל-טיסה IZ 132. פעם
אחת שיקרתי למישהו ואמרתי לו שאני הגעתי לכאן ביאכטה ושאבא שלי
סך הכל הוריד אותי פה ליומיים, ולכן אני לא יכול להראות לו את
היאכטה שלי. הוא לא האמין לי. באחד הלילות ישבתי וכתבתי, השעה
הייתה קצת לפני שתיים, עבר לידי ילד יווני כבן שבע ושאל אותי
במבטא יווני: "?WANNA BEER". בהתחלה חשבתי שהוא התכוון לשאול
האם אני רוצה בירה, אז עניתי לו: "YES". אך הוא התעקש שהוא
רוצה בירה.
7. ענבל לא יכלה לסבול את מותו של ג'ים, וריסקה את עצמה עם
הווספה ישר אל תוך היקום. היא עצמה גם עפה מהצוק, הווספה
התפוצצה. אני וקורט בכלל לא ידענו שהיא שכרה ווספה, כנראה עשתה
את זה מאחורי הגב שלנו. אני לא אוהב את הקטע שאנשים עושים משהו
מאחורי הגב שלי. חמש עשרה דקות בדיוק אחרי שהיא שכרה את
הווספה, היא התנגשה חזיתית בסלע תוך כדי נסיעה במעלה ההר. שום
דבר לא הפריע לה לנסוע מלבד דמותו של ג'ים בראשה, הוא פשוט לא
היה מוכן לצאת לה משם. היא סתם בזבזה חמש עשרה יורו. אם היא
כבר תיכננה לשים קץ לחייה, היא הייתה כבר יכולה לגנוב את
הווספה. אני וקורט בכלל לא שמנו לב שעדיין יש לך רגשות כלפי
ג'ים, והיא אף פעם לא רמזה על כך. ענבל הייתה ילדה סהרורית.
היא הייתה מסוג הנערות שהיית מוצא באמצע הלילה מורידה דרינקים
ושישרף העולם, וגם עם מחר יש בחינת בגרות שמגרדת מאוד. פעם אחת
אני וענבל הכנו "SPACE COOKIES" לפני בחינת בגרות, וחילקנו
אותן לתלמידים ולמורים. אפילו הילדה שהייתה משהקת בקביעות
במהלך מבחנים, אפילו בהתעמלות, נרגעה לה בעולם קטן מאוד. אני
מניח שגם ענבל, עם היופי הנסתר שלה, הייתה רגועה במותה. כך
לפחות אני יודע שהיא רצתה. כך לפחות אני יודע שאני רוצה.
8. כשנשארנו רק אני וקורט המצב נהיה ממש עצוב, כולם היו באבל.
ההורים של ענבל ושל ג'ים רצו לטוס ליוון כדי לראות את הגופות.
הם לא האמינו לנו בהתחלה, אבל הצלחנו לשכנעה אותם. הגענו להסכם
שהם לא יטוסו לכאן, ואנחנו נדאג לכל העסק של שליחת הגופות
לארץ. יומיים לאחר מכן, קורט התאבד, וכעת הייתי צריך לדאוג
לסידור של עוד גופה.
9. זה כואב כשהולכים יחפים על אספלט, אבל בכל זאת עושים את זה
והולכים, לא? הייתי גם אני רוצה לטפס עד לקצה התורן ולצעוק:
"יבשת, אני רואה יבשת", אבל לצערי נולדתי במאה הלא נכונה. בבית
אירגנו לי מסיבת פרידה. אני בכלל עזבתי אותם מזמן. אני הייתי
לוקח שאכטה, מסניף קצת ומתחיל לדמיין אותו יושב בסוטול על
היאכטה שלי בדרך לאוסטרליה. חן אומרת שלא משנה מה אני אעשה,
אני תמיד אהיה ישראלי. אז אם אני ישראלי אז מה עם מילי? אני
רוצה לברוח בהרגשה הכי טובה שיש. הם היו יושבים במלון
ומשתכרים, ואני הייתי יורד לנמל. בשעת לילה מאוחרת הייתי יכול
למצוא בנמל אותי, זוג אוהבים ושני שיכורים. אווירה רומנטית שלא
ידעתי להכיר. למועדונים היינו הולכים, דופקים את הראש, שומעים
צלצולים עד שמתעוררים. בדרך כלל, גם הייתי הולך לנקות את הראש,
לפני שהייתי הולך לישון, לא הייתי מסוגל לסבול את הצלצולים.
הייתי יושב על מדרגות הנמל כאשר כפות רגליי בתוך המים, ומרגיש
כאילו אני ישו. ידעתי שאם אני אנסה ללכת, אז אני אטבע, אך בכל
זאת דמיינתי. פעם ב, ענבל הייתה גם יורדת לנמל בעקבותיי, אחרי
שניקתה את עצמה במקלחת מכל הזיעה. פעם אחת, התחלנו להתמזמז,
אבל הפסקתי אותה. אולי היא בסך הכל דמיינה שאני זה ג'ים?
01. אחרי שקורט הלך, התמוטטתי. שלושה ימים לאחר מכן התעוררתי
במרפאה שהייתה על האי כשאני מחובר לאינפוזיות. היוונים אומרים
שהם נאלצו לנקות לי את הקיבה, ושהם מצאו שם שרידים של סמים. הם
אמרו לי שהם לא מתכוונים להודיע עליי למשטרה, רק בגלל כל מה
שעבר עליי. כששאלתי על קורט, הם ענו לי ששולחים את הגופה שלו
היום אחרי הצהריים. ביקשתי לראות אותו לפני, והם הסכימו.
היוונים לקחו אותי לחדר המתים של המרפאה, ושם ראיתי את קורט.
החדר היה קריר, וצבוע בגוונים של כחול. שוב נזכרתי בים. הם
הוציאו את קורט מתא "C1". קורט שכב לו מת על קרש מתכת כשסדין
מכסה את כולו. כשביקשתי לראות את גופו, הם לא הסכימו, אבל בכל
זאת חטפתי הצצה קטנה. הוא היה לבן, חסר חיים, והיו לו סימנים
של חבל על הצוואר. לא זכרתי בכלל שהוא התאבד, ואני בכלל הייתי
זה שמצא אותו. קורט היה מעין חבר ילדות. הוא הביא לי את
הסיגריה הראשונה בכיתה ג', ואת המקופלת הראשונה בכיתה י'. הוא
היה מעין מורה דרך. תמיד היו לו אנשים מוזרים שהוא הכיר, אנשים
שלא היית מצליח למצוא אפילו בביוב. עד כמה שהם היו מוזרים, פעם
אחת הם גם עזרו לנו. אני, קורט וג'ים היינו חייבים לאיזה
נרקומן שבע מאות שקל, והצלחנו לאסוף רק ארבע מאות שלושים. קורט
הציע לשדוד איזושהי פיצוציה, וכך להשיג את הכסף הדרוש, ועם
ההפרש נקנה עוד סמים. אז נכנסו לפיצוציה, רעולי פנים, והתחלנו
לאיים על המוכר. קודם כל הוא נתן לנו את הכסף, הם תמיד נותנים
את הכסף, כך לפחות קורט אמר. השאלה היא תוך כמה זמן מגיעה
המשטרה? במקרה שלנו, תוך שתי דקות התחלנו לשמוע את הסירנות,
ואז באו ידידיו של קורט לעזרתנו. ברחנו לדירה של אחת בשם שרי,
ושהינו שם ללילה. בלילה למחרת ברחנו מהדירה וחזרנו הביתה.
הצלחנו לקנות עוד עשרים ושבעה גרם.
11. הייתי רוצה לשוט על ספינה, אבל אני לא יכול, לא למדתי.
אומרים שכל אחד יכול לעשות הכל, וזה רק תלוי עם הוא ילמד, אני
לא למדתי. אומרים שלא משנה לאיזה מועדון יוצאים, בסוף כולם
מסיימים ב-"SWEET IRISH DREAM". יוון הייתה מוזרה, לא הסתדרתי
איתה, לא יכולתי לחיות בה. התגעגעתי לאוסטרליה. לפעמים נזכרתי
באותו ויכוח שהיה לפלג עם קיבוצ'ניק ימני אחד, והייתי משווה
אותו לויכוח שהיה לי עם ג'ים, אבל זה רק היה זיכרון.
21. האניגמה אף פעם לא הייתה מובנת לי. תמיד היא הייתה מעין
חידה לא פתורה. היה נחמד לשבת על הנמל ולראות את הבתים הנמוכים
שלהם. חלון אחד דולק בזמן שהשאר לא. לראות את הדבר הזה מהטיסה
זה מחזה מדהים ביופיו. בטיסה חזרה זה היה מחזה פחות נעים.
הייתי גם יותר מתוסכל, כך שזה העפיל על האווירה. חשבתי לקנות
להם שושנים, אבל אז נזכרתי שענבל אלרגית להם, אז קניתי להם
חבצלות. שבוע אחרי שחזרתי ארצה, קניתי אבטיח והלכתי לקבר של כל
אחד מהם, לאכול איתו חלק מהאבטיח. הם בכלל רצו לקבור אותם
כחיילים, אבל אז הייתה להם את הבעיה של סיבת המוות. אחד ממנת
יתר, שנייה "נפלה" מצוק, והשלישי התאבד. הפתרון היה פשוט מאוד,
הם אפילו לא היו חיילים, אז מה זה משנה. את הכאב שחוויתי בטיול
ביוון אני לא אשכח כל חיי, אני יודע את זה כבר עכשיו. לכאב הזה
יש חלק בלבי, והוא לא יחלוף. ליוון אני לא אשוב, לא כל עוד
הכאב לא יעזוב. יוון היא לא הקטארזיס שלי, היא לא אוסטרליה.
עכשיו פניי מועדות לשירות צבאי של ארבעים חודשים, ועד לרגע זה
כבר הספקתי לאבד את שלושת חבריי הקרובים ביותר.