לועס בשיניים חורקות, מלקק בלהט אפלולי את קדרת הבשר המהבילה
שמונחת על שולחני, מנורה באור דוהה ניצבת פיסחת על שולחני
ממאנת ליפול מטה ושלושה זבובים מרחפים בקרניה במשחק מחבואים של
אור וצל, אני מאזין לטפיפות כנפיהם הרוחשות ולכרסום לשונם
הרעילה עם הסנפת שובל הריח שנותר מן הקדרה.
קרטון מפיות נח לצד המנורה, מיד לידו ניצבת בגאון צנצנת צחורה
חצי-מלאה-חצי-מתרוקנת של קיסמי עץ, עשויים שביבים של עץ האלון
הזקן, זה שעמד מצל על מפעל הייצור האנושי הסואן בהמיית
המכונות, וכיום הוא מקשט את קירות הפונדק החדש שנבנה בצד הכביש
הראשי של העיירה, כמו גם את השולחנות, הדלפק, הרצפה והתקרה,
מדפי הבר וארונות הטרקלין שמחזיקים בחובם קורי עכביש לרוב. רק
הכיסאות במקום שוטטו מאבן, כאילו בכדי לכער בכוונה תחילה את
המקום אפילו יותר מן האפשר. שולח יד ושולף מפית מן הקרטון
המצהיב. מנגב את טיפת הרוטב שזלגה במורד סנטרי ומשתעל כבד אל
תוך המפית.
ריח זיעה עדין ניגר אל תוך נחיריי, אני מסתובב בגסות אחורנית
ומביט אל תוך עיניו של פועל הניקיון המטונף שמנגב את הרצפה
במגב ארוך, עשוי עץ אלון כמובן. עיניו ירוקות כהות, אישוניו
יוצאים במחול עם תזוזת המגב, וריסיו נוגעים אלה באלה בספירה
מדויקת של ארבע שניות לנגיעה. פניו מושחרים, ככל הנראה מן האבק
שהצטבר והלכלוך שנאלץ קודם לכן להסיר לבדו מן מדפי האלכוהול
שניצבו כחיילים בטורים אנכיים על הקיר הדרומי ביותר בפונדק.
אני מבחין כי שפתיו נשוכות ומצולקות, ויודע כי הוא עשה זאת
לעצמו בכדי לא לצייץ כל פעם שבעל המקום מעניש אותו על טעות זו
או אחרת שעשה כביכול. זיפים כהים מכסים את לחייו הרכות, זיפי
בוקר או שניים לא יותר. בחור כה מטונף ויחד עם זאת ממשיך הוא
לטפח את עצמו בהיחבא.
אני מוריד את מבטי כמורד הבחור. מלטף עם עיניי את צווארו
וכתפיו השמוטות, הולכות קדמה וימה מרקידות את מקל הניקיון
הנוקשה שבידיו, עוד מטה ומטה זכרותי גוברת ושורפת את תוכי,
חולצה לבנה בעלת כתמים בשלל צבעי מאכלים מונחת רפויה על חזהו
ושרירי בטנו המכסים על איבריו הפנימיים כמהים לחירות מבעיטות
של אחרים. בין קו חולצתו לקו מכנסיו ניצב לו שיפול הבטן הבוהק
והבתולי ביותר שראיתי בחיי. ולא רחוק לשם בהמשך המורד, ניצב
במלוא תפארתו שריר הגבריות החסון והשוצף של אותו פועל ניקיון.
בנקודה זו כבר לא שמתי לב שמבטיו מתיישרים עם עורפי החשוף
לתחנוניו, ורק כשהרמתי את ראשי בכדי להציץ שוב בשפתיו הבחנתי
כי הוא מביט בי באותה תאווה שאני מביט בו. בנקודה זו, שמבטנו
הצטלבו ידעתי כי מצאתי את אהובי לעולמים, נפשי התאומה, התגלמות
כל הזוויות שמתחברות בנקודות שונות בגופי בכדי ליצור את השלמות
עצמה.
מצאתי את אחי.
אוהב את מי שאהב אותי
ולא אוהב אי אדם