אין לי הרבה מה להגיד, כי למרות שהייתי באותה שכבה עם אולג
(ז''ל), לא היינו ידידים, ובכל זאת אני רוצה לומר:
זה ממש מצער, שבחור נאה בן 20, שצחק, שבכה, שחלם ושרצה לחיות
את חייו בדיוק כמו כולנו, נהרג. למה? למה זה היה אמור להיות
דווקא הוא, שלא עשה שום דבר רע לאף אחד? שהיה כל כך צעיר? למה
דווקא הוא? אלו בטח השאלות ששואלת משפחתו בליבה וצודקת בהחלט.
במדינה כל כך יפה, צעירה ופורחת, יש מצב ביטחוני מאוד גרוע
ואני, אחת ממאות בני נוער ששירתו או שמשרתים בצבא, יודעת זאת.
המחשבה הזאת, שכל אחד מהחיילים (אנשים שאנחנו מכירים, בסביבתנו
בעיקר, וגם האחרים) יכול היה או יכול להיות שיהיה במקומו של
אולג (ז''ל) מפחידה אותי וכשאני חושבת על זה, אני אומרת:
''תודה לאל שחבר שלי לא בצבא.'' אבל יש לי הרבה חברים שהם כן
וזה פשוט מזעזע, שמערכת כל כך גדולה כמו צה''ל, לא יכולה לשמור
על חברינו או על בנים של אמהות שאותם יכול להיות שאיננו מכירים
ובכל זאת זה מפחיד אותנו, בני הנוער, וגם את כל האנשים במדינה
שלנו. ברגעים כאלו, יש לי רצון פשוט לברוח מהמדינה, אבל אז אני
מבינה שזה לא יפתור שום דבר וכמובן נשארת וממשיכה לחיות את
חיי.

ודבר אחרון שאני רוצה להגיד: אני תמיד אזכור אותך, אולג שייחט
(ז''ל)!