ידעתי שאני הולכת למות.
לא הייתי צריכה שרופאים ימציאו בשבילי איזו מחלה נדירה או לא
כל כך נדירה, בשביל שאני אדע שאני הולכת למות.
כן. כולנו הולכים למות. אנחנו יודעים את זה. המוות מחכה בכל
פינה ובמזל כל פעם אנשים מתחמקים ממנו. לחלק מהאנשים אין מזל.
חלק מהאנשים עוברים את הכביש הלא נכון בשנייה הלא נכונה
ומוצאים את עצמם מתים.
אבל הם, בניגוד אלי, לא ידעו מתי המוות יבוא.
אני החלטתי פשוט וחלק - אני לא הולכת למוות להפתיע אותי. לא
שהבן זונה לא ניסה, פגשתי אותו פעם. הוא ניסה ליפול עלי בזמן
שניסיתי להוציא את המכתבים הישנים שלי מהקופסא מעל לארון. הוא
התחבא בתוך רדיו טייפ ישן וכבד שלא ראיתי.
אז איפה הייתי? אה, כן. אני הולכת לעבוד על האידיוט הזה, שחושב
שהוא מלך היקום ושכולם מפחדים ממנו. אני יודעת מתי הוא יבוא.
אני כבר גיליתי איך אני הולכת לצחוק לו בפנים. הוא חושב שאני
העבד שלו?! אני עוד אראה לו. הוא עוד ידע מי המלך פה. מי שולט
על מי.

קמתי מהמיטה, נזהרת שלא להעיר את החבר שלי. הסתכלתי עליו. כמה
שאני אוהבת אותו. אבל הוא לא יודע על תחרות השליטה שיש לי עם
המוות. לא נורא. הוא כבר ילמד להכיר אותי.
יצאתי לרחוב. בלי נעליים, עם התחתונים הוורודות שלי ועם החולצה
הלבנה שחבר שלי לבש כשהוא בא אלי ועם הסכין שלי.
אנשים הסתכלו עלי מוזר. כנראה שהם הבינו שאני והמוות במלחמה
עכשיו. אולי הם פחדו ממני.
אין מה לפחד ממני. אני נחמדה. אני אוהבת את האנשים, את העולם,
את חבר שלי, את עצמי. אני אחלה בן אדם.
לא משנה כמה אמרתי את זה לאנשים שעברו לידי ברחוב, הם המשיכו
לפחד ממני.
ויתרתי.
הגעתי לאחר כמה דקות לסמטא בה, לפי מידע מודיעיני מדויק, המוות
היה אמור להופיע. בסביבות עכשיו.
חיכיתי וחיכיתי. הייתי עם הסכין שלי בחוץ, מחכה למלחמה שלי
איתו. אני עוד אראה לו מי יותר חזק!
אחרי חצי שעה של שקט, צל מוזר הופיע בכניסה לסמטא. הלב שלי
התחיל לדפוק. מי עוד היה נכנס בארבע בבוקר לסמטא הזאת, אם לא
המוות?
חיכיתי להזדמנות שלי, הייתי בצללים. הוא לא יכול היה לראות
אותי. בשקט בשקט כיוונתי את הסכין שלי וקפצתי עליו. תוך שניות
זה הסתיים.
הרגשתי כל כך מרוצה. הוא אפילו לא ניהל מאבק איתי. אלמנט
ההפתעה באמת עובד!
באור של השמש העולה ניסיתי לראות את הגויה שלו. מעניין איך
המוות נראה כשהוא מנוצח.
פתאום קלטתי דם על הידיים שלי. משהו לא התחבר. הסתכלתי למטה
וראיתי - לא את המוות, אלא איש זקן מכוסה בבגדים עלובים ובהרבה
דם.
פתאום הבנתי ורתחתי. הוא ניצח! המוות ניצח במערכה הזאת. הוא
הצליח להרוג את האיש הזה, במקום שאני אנצח אותו.
המוות משחק מלוכלך.
לא ויתרתי. הוא ניצח במערכה, אבל לא במלחמה.

חזרתי הביתה. חבר שלי עדין ישן. התקלחתי, שמתי את הבגדים
המלוכלכים בכביסה והתחלתי להכין ארוחת בוקר.
בזמן שחבר שלי התקלח, צפיתי בו דרך הדלת החצי פתוחה, כמו שאני
תמיד אוהבת לעשות. הוא יודע שאני מסתכלת עליו מתקלח. לא מפריע
לו. הוא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו. אבל הפעם הסתכלתי עליו
באופן שונה. חשבתי על המוות.
פתאום הבנתי מה אני אמורה לעשות כדי לנצח אותו. המוות לא יצפה
ממני לתקוף את חבר שלי ולכן הוא לא יהיה פה כדי להרוג אותו.
ואז אני אנצח!
צריך לעשות את זה בצורה חשאית. אולי המוות מסתכל עלי בדיוק
ברגעים אלו.
התפשטתי ונכנסתי למקלחת עם חבר שלי. הוא נבהל לרגע ואז הבין את
הרמז והתחיל לנשק אותי במורד הבטן... התיישבתי על רצפת
האמבטיה, המים נוזלים לי על הראש, גונחת. אני לא באמת גונחת,
כמו שחבר שלי אמר - אני מהנושמות בכבדות. לאט לאט, בזמן שהוא
מענג אותי עם הלשון המוכשרת שלו, לקחתי את הפקק וסתמתי את החור
באמבטיה. עשיתי את זה ממש לאט כדי שהמוות לא יראה אותי עושה את
זה.
ובאותה איטיות, המים התחילו לעלות. מילימטר אחר מילימטר. הוא
לא שם לב. הוא נותן את כולו בשביל ההנאה שלי.
כשראיתי שהמים מתחילים לעלות, שמתי את הידיים שלי מעל הראש שלו
ועזרתי לו בדחיפות של הראש לזיין אותי עם הלשון שלו. המים
התחילו לעלות ככה, אפילו שהוא שם לב שמשהו לא בסדר. הוא ניסה
לצאת מהאחיזה שלי אבל אני המשכתי לדחוף את הראש שלו. לגרום לו
לענג אותי. הוא מתחיל להחנק, העיוותים בראש שלו נוגעים בי
במקומות ואני כבר לא נושמת בכבדות - אני צורחת מעונג. צרחתי
כשגמרתי. מעולם לא גמרתי ככה.
עזבתי את הראש שלו וראיתי שהוא צף בחולניות על המים. לשנייה לא
הבנתי מה קרה. ואז שוב. צרחתי. הפעם לא מעונג. הבנתי שהפסדתי
שוב. המוות שוב ניצח.
מהתסכול, בעטתי בגופה של חבר שלי (לשעבר). קמתי, התלבשתי
והתחלתי במלאכה של לקבור את הגופה שלו.
עכשיו נשארתי לבד. אני נגד המוות.
לא ידעתי מה לעשות עכשיו. איך אני אנצח?

עליתי לגג, אני אוהבת את המקום שם. קל לחשוב כשכל תל אביב
פרוסה מולך וישנה רוח קלילה מהים שמשחקת עם השער שלי. ישבתי על
הכסא שהעלתי לפה ובהיתי בשמים הבהירים. חשבתי על המוות.
תוכנית מעולה עלתה לי בראש.ירדתי חזרה למטה ונעמדתי ברחוב.
התחלתי לצעוק "בוא וקח אותי אם אתה כל כך כל-יכול"
והמוות בא. בצורה של משאית- אבל הוא בא. והוא ניצח בעוד מערכה.
אבל אני יודעת- אני עוד אביס אותו בסוף.