לקחת את הכתומה,
להשחיל את היד ברווח שבין שני ברזלים בשער,
ולזרוק את הכף  ה  כ  י   ר  ח  ו  ק   ש  א  פ  ש  ר,
כי אני בלתי נראה.

לראות את החתול שעומד במרכז הגינה,
לפסוע אליו, צעד אחר צעד, בלי למעוד, בלי להתבלבל, בלי להסתכל
אחורה, להתכופף אליו, ללטף אותו, לתת לו את כל החמלה שהוא זקוק
לה, לאמץ אותו קרוב קרוב אל הלב ואולי אפילו להביא אותו הביתה,
שאמא תראה,
כי אני בלתי נראה.

ללכת בין כל השולחנות בזיג-זג,
להתקל כמעט בכל תיק, להזיז כל שולחן, להתיישב על אדן החלון
ולהישיר מבט אל המורה,
כי אני בלתי נראה.

לעמוד,
פשוט לעמוד, באמצע הקניון, לתת לכל הרובוטים שקוראים לעצמם
אנשים להמשיך לעבור שורה שורה בסקריפט שלהם, להזיז את הידיים
למעלה, בעיגולים, לקפוץ, כמו קנגרו, ועכשיו - נחש, ועכשיו
ציפור, מייקל ג'קסון, פרה, חיפושית, מאורר, אוטו,
כי אני בלתי נראה.

לנדנד את הרגליים בלי קשר למקצב,
ולצרוח את התשובות לכל השאלות שהמורה עומד לשאול, כי אני יודע,
כי זה נמצא בי, כי אני יכול,
כי אני בלתי נראה.

ללכת לגיבוש ליחידה הכי מובחרת,
איפה שכל הכלים והגברים והתותחים, לקרוע את עצמי בדיונות בלי
חשבון, לדעת שהמקוצר יהפוך להיות חלק אינטגרלי מהגב שלי וששני
ארונות לפחות ישכנו לבטח על כל כתף שלי,
כי אני בלתי נראה.

לעמוד מתחת למגדל ההוא, מהילדות,
לעלות אל קומת הגג, ברגל, מדרגה אחרי מדרגה, להרגיש את השריר
בתוך הירך זז, את האנרגיה לאט לאט מתבזבזת ואת הגוף לאט לאט
נגמר, מתאדה לאיטו, למעלה, להתקרב אל המעקה, לתפוס אותו בעשר
אצבעות, לטפס עליו ברמ"ח איברים ובשס"ה גידים ובנשמה אחת,
להשתחרר ממנו, להגיע עד למטה,
ל   ה ת  נ פ    ץ    ל   א    ל     ף
ר
      ס
                              י                ס
                                     י
                ם,
שמתחברים מחדש בחדוה לא נודעת אך מוסברת,
כי אני כבר לא נראה.